מימון מאבקים של ארגונים על-ידי התעשיות שבהן הם נאבקים

 

חזרה לעמוד הראשי של שליטת העסקים בעמותות בישראל

 

קוף טוב הכל טוב?

מאת שי דוידוביץ

"קוף" בשפת העולם התחתון הוא עבריין, בדרך כלל בדרגה נמוכה מאוד, לעיתים נרקומן שמוכן לעשות הכל בשביל מנת הסם הקבועה שלו, שהעבריינים הגדולים יותר, מציבים בקדמת ה”עסק”, ורושמים על שמו את הכל, כך שאם מחפשים אותם, כל הסימנים יוליכו אליו, ואם רוצים להאשים מישהו מאשימים אותו . ה"קוף" יושב בכניסה לעסק, מציג את עצמו כאחראי, ואם יש בעיה האשמה מופלת עליו. העסק, למשל הנכס שבו מתנהלות העבירות, מושכר על שמו, על הנייר הכל על שמו. את העבריינים האמיתיים, ראשי ארגון הפשע, לא מזכירים. הקזינואים ובתי הזונות, כל העסקים הלא חוקיים, רשומים על שם "קופים". זה טוב לכולם – העבריינים יכולים להמשיך להסתובב חופשיים ולהמשיך בפשיעה; השוטרים יכולים להציג פעילות, מעצרים והרשאות, ויחד עם זאת עליה בפשיעה, וכך יכולים להמשיך לקבלת קציבים, משכורות, וגם שוחד מהעבריינים; וה"קופים" מקבלים את הכסף או הסמים שלהם. כמובן, שהציבור שנפגע מהפשיעה, ומממן באמצעות תשלום מיסים את עבודת המשטרה, בתי המשפט ובתי הכלא, מפסיד. אבל לציבור אין לובי חזק שפועל בשבילו ודוחף את האינטרסים שלו, כמו שיש לארגוני הפשע והשוטרים הבכירים.

 

השיטה הזאת עובדת לא רק בעולם התחתון, אלא גם בעולם ה"עליון", הגלוי לכאורה, החוקי לכאורה. המפלגות הן למעשה עסק, שמציע שירות של "קופים" – הפוליטיקאים – למרבה במחיר. ה"קוף" מוצג בקדמת הבמה, ואם מחפשים אשמים, כל החוטים מובילים אליו: על הנייר, הוא זה שהחליט, זה שיזם, זה שעשה. אלה שבאמת יזמו (קל לדעת מי הם – הרווחים הגדולים מהיוזמות הללו זורמים לכיסם), לא מוזכרים. וכמו בעולם התחתון, גם בעולם ה"עליון", סידור זה נוח לכולם: אם יש בעיה, הציבור, העיתונות והעמותות תוקפים את ה"קופים", ויכולים להראות טובים ואמינים בעיני הציבור, שמספק להם את התקציבים, והאשמים האמיתיים לא מוזכרים.

 

ההבדל בין העולם התחתון והעולם ה"עליון" הוא בכך שבעולם ה"עליון", גם הקופים כמעט לעולם לא משלמים את המחיר ולא הולכים לכלא, כי הם שולטים בבתי המשפט. הבדל חשוב יותר הוא שהעבריינים הקטנים, מהעולם התחתון, גונבים מאתנו קצת, פה ושם, פעם בכמה שנים, איזה ארנק, פריצה לבית או לאוטו, לפעמים גם מעשי אלימות, ורצח של אחד מאתנו באופן מאוד נדיר. ואילו ארגוני הפשע החוקיים, המיליארדרים בעלי החברות הגדולות, גונבים מאתנו ופוגעים בנו הרבה יותר: מאות מיליארדים מכספינו זורמים לכיסם באמצעות גביית מיסים על-ידי ה"קופים" שלהם (שמוצגים כ"קופים" שלנו), בשיטות כגון מכרזים תפורים; הם גורמים לכך שנקבל פחות מהמדינה ונשלם להם יותר עבור שירותי חינוך, בריאות, מים, רווחה וכו`; העבירות שלהם, למשל הפצת רעלים בסביבה ובגוף שלנו, זיהום מעבר לתקנים (או קניית התקנים ואי-האכיפה), הורגים עשרות אלפים מאתנו בכל שנה. ומה שאולי הכי מעניין, זה שכאשר אנחנו מתלוננים על ה"קופים" שלהם, כאשר התקשורת והעמותות תוקפות את ההחלטות "של הפוליטיקאים", הפיתרון שהם מציעים הוא בדרך כלל הפרטה – כלומר העברת השליטה הישירה לאלה שהשם שלהם נשאר נקי – לאלה שמפעילים את הפוליטיקאים ה"קופים", העבריינים הגדולים: עופר, דנקנר, לבייב, מימון, אריסון, תשובה…

 

שימו לב לקמפיינים הציבוריים המתנהלים בימים אלה על ידי עמותות ולדיווחים בכלי התקשורת ובלוגרים של אקטיביסטים-לכאורה. עד כמה הם תוקפים את מקבלי ההחלטות האמיתיים, את היזמים האמיתיים, ועד כמה הם תוקפים את ה"קופים" שלהם? עד כמה הם מציעים לנו להפיץ את המידע והמחאה שלנו כנגד היזמים, ועד כמה הם מנסים לשכנע אותנו להסתפק בתלונות ובקשות ל"קופים"? עד כמה הם מפילים את האשמה על הציבור, ש"בחר" ב"קוף" רע ולא בקוף "טוב", ובהתאם לשיטה הנפוצה של "הקוף הטוב והקוף הרע", מציעים לנו "קופים" "טובים" – עמיר פרץים, דב חניןים, ניצן הורוביץים, פאר ויסנרים, ערן בנימינים, "קופים" טובים שמרגיעים אותנו, שמדברים נגד ה"קופים" הרעים, מציעים לעזור לנו, לקחת על עצמם את האחריות לפתרון הבעיות? ועד כמה זהגורם לאלה מאתנו שיותר מודעים לבעיות להסתפק בבחירת "קופים" כאלה ושכמותם, במקום לקום ולעשות בעצמנו, לפקוח את העיניים והאוזניים, להסתכל למציאות בעיניים, ואז להשתמש בפה ובידיים שלנו ולפעול לשינוי המצב? לחשוף את ה"קופים" ואת מי שמפעיל אותם, ולפעול למען הצרכים המשותפים שלנו, להפסיק לתת לעבריינים לגנוב, לנצל ולהרוג אותנו? עד כמה אנחנו דומיםל"שלושת הקופים"?

 

[המאמר הזה פורסם במקור כפוסט בבלוג שלי באתר תפוז. ב1.12.09 גיליתי שהבלוג הזה צונזר ורובו המוחלט נמחק, אז החזרתי את מה שנמחק, ושכתבתי.]