ניתוח המציאות והשקרים שמספרים לנו
סיפוק צרכים מול יצירת צרכים
סיפור דמיוני: גן עדן לעסקים
דמיינו את זה: איש עסקים מת ועולה לשמיים. הוא פוגש את אלוהים שאומר לו לבחור בין גן עדן וגיהנום. "גן עדן, בטח גן עדן." הוא מגיע לגן עדן ורואה שם הרבה מאוד אנשים, וכולם מחייכים ומאושרים. הוא לא יודע מה לעשות, אז הוא עושה את מה שהוא רגיל לעשות: עסקים. הוא פונה לאנשים ומנסה לשכנע אותם לעבוד אצלו ולקנות ממנו מוצרים ושירותים. אבל מכולם הוא מקבל את אותה תשובה: "אני לא צריך את זה, זה גן עדן – יש כאן כל מה שאאני צריך, אז אני לא צריך לקנות כלום." איש העסקים פונה לבחור ששוכב ומשתזף ואוכל תפוח, ומנסה טקטיקה אחרת: "תעשה לי טובה אישית, בשבילי, תקנה." "תראה", עונה הבחור, "גם אם הייתי רוצה לקנות, אני לא יכול, כי אין לי כסף." "אין לך כסף? בכלל? מה, אתה כל כך עני? מובטל? אוי ואבוי, למה אתה לא הולך לעבוד ולהרוויח קצת כסף? בוא אליי, אני אעסיק אותך." "הבחור עונה: "למה שאני אלך לעבוד? אני לא צריך כסף, אני לא צריך לקנות שום דבר, יש לי כל מה שאני צריך, כאן זה גן עדן. אני מציע גם לך להרגע ולהנות מגן העדן הזה." איש העסקים חוזר לאלוהים ואומר: "תשמע, עוד כמה ימים בגן עדן, ואני פושט רגל. לא הצלחתי למכור כלום, וגם אין מי שמוכן לעבוד ביצור מוצרים חדשים שיהיה אפשר למכור אותם. המקום הזה פשוט קטסטרופה, גיהנום." "אז מה אתה רוצה שאני אעשה?" שואל אלוהים. "תשמע, אני מבקש שתעביר אותי לגיהנום." איש העסקים נכנס לגיהנום, ורואה המוני אנשים צורחים מכאב, כי הם נשרפים באש, ושדונים דוקרים אותם בקילשונים. הוא פונה לאחד האנשים ושואל: "סליחה, אולי אתה צריך קרח? אני מוכר קרח." האיש צורח בהתלהבות: "כן, בטח, בבקשה, קרח!". איש העסקים ממשיך: "ואולי אתה רוצה לקנות גם מזגן? נראה שחם לך כאן." "מזגן, כן, מזגן!" איש העסקים ממשיך: ואולי תרצה לקנות גם פלסטר ומשחה לפצעים, ואולי גם אקדח, שתוכל להתגונן מפני השדונים, וגם.." "כן, כן, בבקשה, אני ממש צריך את כל זה, בבקשה!!". "אין בעיה, אומר איש העסקים, אני אמכור לך את כל זה. מזגן יעלה לך אלפיים שקל, והאקדח יעלה לך – " "אבל אין לי כסף." "אז תראה, אתה יכול לעבוד אצלי, ואני אשלם לך. במה אתה מוכן לעבוד?" "כל מה שתרצה, אני אעשה מה שתרצה! כל עבודה, בכל תנאים, העיקר שתיתן לי עבודה כדי שיהיה לי כסף כדי שאני אוכל לקנות את כל הדברים שאני כל כך צריך!" "בסדר, אז אתה תעבוד אצלי, כל יום חמש עשרה שעות, תבנה מזגנים, אני אשלם לך מאתיים שקל על כל מזגן שתייצר." "כל מה שתרצה!!" איש העסקים מחייך, עובר ללקוח הבא, ואומר לעצמו: וואו, מתתי והגעתי לגן עדן!
המטרה שלנו היא להיות כמה שיותר מאושרים, מסופקים, כמה שפחות נצרכים.
האושר הוא פונקציה של סיפוק הצרכים. ככל שיש לנו פחות צרכים לא מסופקים, ויותר צרכים מסופקים, כך אנחנו יותר מאושרים. "בעיה" היא למעשה צורך לא מסופק. אדם שיש לו צורך בהרואין, למשל, יכול להקדיש פחות זמן ואנרגיה לסיפוק הצרכים האחרים שלו מאדם שלא מכור להרואין, לכן יש לו פחות סיכוי להיות מאושר. ילד מפונק סובל יותר מילד שמסתפק בצעצועים שיש לו. אנשים "בעלי צרכים מיחדים", "נזקקים", קשה להם יותר להיות מאושרים. כלומר המטרה שלנו היא להקטין את הצרכים, להיות כמה שפחות נצרכים, צרכנים. הכינוי התרבותי שלנו לסביבה שמספקת לנו את כל הצרכים שלנו הוא "גן עדן". הכינוי התרבותי שלנו לסביבה שמספקת לנו הכי פחות את הצרכים שלנו ויוצרת כמה שיותר צרכים חדשים הוא "גיהנום".
המטרה של התעשיות היא להגדיל את הביקוש, הצורך במוצרים שלהן.
זה נעשה על ידי הגברת הצורך שלנו במוצרים שלהם: "שיווק" הוא ייצור צרכים – זה המונח המקצועי (CREATING NEEDS). אם אנחנו לא צריכים כלום, אנחנו לא נצרוך ולא נעבוד, וללא צרכנים ועובדים אין כסף לתעשיה. המטרה של התעשיה היא ליצור מצב שבו אנחנו צריכים, או לפחות חושבים שאנחנו צריכים, את המוצרים שלהם – להפוך את כולנו לנצרכים, צרכנים – להגדיל את הבעיות, להפוך את החברה לכמה שיותר רחוקה מגן עדן וכמה שיותר דומה לגיהנום.
מי לוחץ, מי קובע את הכיוון?
כמעט כל הכוח, הכסף, הרכוש, המשאבים וכוח האדם (למשל יחצנים, לוביסטים, בכירים בהווה ולשעבר, יועצים אסטרטגיים וכו'), נמצאים בידי התעשיה. לכן, כמעט כל הלחץ על המנגנונים החברתיים שקובעים את כיוון החברה (קבלת החלטות, פיקוח וביקורת, חינוך והפצת מידע) הוא מצד התעשיה. ולכן, הכיוון של החברה הוא מה שטוב לתעשיה ולא מה שטוב לנו – כיוון של הגברת הצרכים שלנו, הגברת הבעיות. זוהי הסיבה לכל הבעיות בחברה שלנו. תפקידנו בחברה הוא להיות עובדים (ליצר מוצר ולשכנע אחרים שהם צריכים אותו – להגדיל צרכים) וצרכנים. בזה מושקע רוב הזמן שלנו כיחידים, ובזה מושקע עיקר המאמץ המשותף שלנו: צמיחה כלכלית – הגדלת התל"ג (תוצר לאומי גולמי) – הגדלת התוצרת – על ידי הגדלת הצריכה, על ידי הגדלת הצרכים. הפרויקט העיקרי של כל אחד ואחד מאתנו ושל כולנו ביחד הוא הפיכת החיים שלנו לגיהנום.
הבמה הציבורית
הבמה הציבורית היא מעין מטריקס – מסך ששמים לנו מול העיניים כדי להסתיר את האמת, ואנחנו צופים בה בכלי התקשורת (מהדורות חדשות, סרטים, וכל התוכניות), בבתי הספר, באוניברסיטאות, בכנסת. זוהי הצגה קבועה שכתובה, מופקת ומבוימת על ידי התעשיה, ששולטת באופן ישיר ועקיף בשחקנים הנבחרים (ראשי מפלגות, תקשורת, אקדמיה ועמותות), הצגה שהשחקנים בה מציגים לנו סיפור מעוות, הפוך: את המדיניות להגדלת הצרכים מציגים לנו כדבר שטוב לנו, ואת הקטנת הצרכים מציגים כדבר שרע לנו. השיח הציבורי בבעיות שמטרידות את הציבור, על הבמה הציבורית, נעשה תוך הסתרת מהות הבעיה (הגברת הצרכים), מי שגורם לנזק (התעשיות), למה (יצירת רווחים על ידי הגברת הצרכים), איך (השפעת התעשיה על מקבלי ההחלטות), ומהות הפתרון (הפחתת הצרכים). כך מונעים מאתנו להבין מה קורה, מי עושה ולמה, להתאחד למאבק משותף ולהתנגד ביחד לכיוון הגברת הצרכים, וגורמים לנו לתמוך במי ובמה שפוגעים בנו.
הטכניקה היא די פשוטה וקבועה: הפרדת השיח בין הבעיה (הצרכים) והפתרון (הקטנת הצרכים) באמצעות שני שחקנים, שחקן ראשי ושחקן משנה, שאינם נפגשים לעולם ולכאורה אינם קשורים זה לזה: השחקן הראשי – דמות אמינה, סמכותית, רצינית, גדולה, עשירה ומכובדת, שמעוררת הזדהות והסכמה, מדבר על הבעיה שמטרידה את הציבור, ומציג את התעשיה כגיבור על הסוס הלבן שנלחם בבעיה ומספק לנו את פיתרון הקסם (עוד צריכה). ושחקן המשנה – אנטי גיבור, קטן, עלוב, מגוחך, מטופש, מיותר, ואפילו אויב מסוכן, קורא בקול חלוש למדיניות שמשמעותה הפחתת הצרכים, אבל לא מציג אותה כמה שיפתור את הבעיה שמטרידה את הציבור, הנזק שנגרם עקב הגברת הצרכים – את זה הוא כמעט לא מזכיר – אלא מטעמים של תועלת לגורם אחר, שלא מעניין את הציבור ואף שנוא עליו. במקרה של עמותות למשל, עמותות שמתפקדות כשחקנים ראשיים – בדרך כלל ממומנות ונשלטת באופן ישיר על ידי התעשיה, ושקחניות המנשה ממומנות ונשלטות על ידי התעשיה באופן יותר עקיף ופחות שקוף, אבל מאוד ברור, בדרך כלל בתיווך קרן השקעות "פילנטרופית", בעיקר "הקרן החדשה לישראל (שתי"ל)". כמו שבבמת התיאטרון יש זכות גישה רק לשחקנים ולא לאנשים אמיתיים, שמייצגים את עצמם ואומרים מה שהם חושבים, לא עובדים על פי המחזה שנכתב להם – גם בבמה הציבורית אין מקום למי שלא מציגים את הדמות שנכתבה עבורם, ומקשרים בין הבעיה והפתרון האמיתיים – אור הזרקורים של התקשורת, כנסת, מערכת החינוך והאקדמיה לא מכוון עליהם.
אז מה עושים? כאמור, התעשיות שולטות בכיוון באמצעות שליטה במי שעומדים בראש מנגנוני קבלת ההחלטות (ממסד), הבקרה (ארגונים ממסדתים וחוץ מסדיים, למשל עמותות) והפצת המידע (מערכת החינוך, האקדמיה וכלי התקשורת). הן יכולות לעשות זאת בקלות רבה, מכיוון שהמערכת היא ריכוזית, היררכית. כל מה שנדרש מהתעשיות, זה שליטה במעט הקודקודים – ראשי הפירמידה. הציבור, אנחנו, לא מעורבים בבמה הציבורית, אלא צופים פאסיביים, ההחלטות מוכתבות (DICTATE) מלמעלה ואנחנו רק שומעים עליהן – או יותר נכון את הפרשנות של התעשיה להן – בתקשורת. המעורבות ה"דמוקרטית" שלנו מסתכמת בלבחור פעם בכמה שנים מי יהיה הדיקטטור, מבין כמה בובות של התעשיה שמוצעים לנו, ואת האשמה להגדלת הבעיות-צרכים, מטילים עלינו, כמי ש"בחרו" אותם. כלומר, האמונה שמנסים למכור לנו, שאנחנו חיים בדמוקרטיה, היא שקר ברור כשמש, לכל מי שמוכן להרים לרגע את העיניים ולהישיר מבט על המציאות המסנוורת. לכן, הפתרון הוא להפוך את החברה לדמוקרטיה: אנחנו, הציבור, מעורבים בקבלת ההחלטות, מחליטים, חושבים על פיתרונות ומיישמים אותם. אי אפשר לקנות ולהפחיד את כולנו. אם אנחנו נהיה המחליטים – אנחנו נתחיל לפתור את הבעיות, להפחית את הצרכים, במקום רק ליזום בעיות וצרכים חדשים כדי להגדיל את הצורך במוצרים. יש הרבה דרכים לעשות את זה. זה מתחיל מלהסתכל, לבדוק, לחשוב, לא לסמוך על הגופים הריכוזיים הקנויים הקיימים, ולקחת אחריות – להתאחד למאמץ משותף. הפתרונות הם פשוטים וידועים. אי פתירת הבעיות והעצמת הבעיות הן לא תוצאה של כשלון אלא של הצלחה. הבעיה היא לא להמציא פתרונות ולהציע אותם למקבלי ההחלטות – הפוליטיקאים, התקשורת, העמותות, המשטרה, בתי המשפט – שיקדמו אותם. זוהי תמימות, הם יודעים מה הפתרונות, והם עובדים בשביל מי שרוצה להעצים את הבעיות, הצרכים. בעיות הבטחון, התחבורה, הבריאות/סביבה, החינוך, האלימות, העוני, מחסור במשאבים, דכאון – כל אלה מעצימים את הצרכים, גורמים לנו לקנות ולעבוד יותר, מגדילים את רווחי התעשיות ואת הקופה הציבורית שבשליטת מקבלי ההחלטות. אף אחד, אף אדם או ארגון ריכוזי קיימים, לא יפתור את הבעיות בשבילנו– הכל תחת שליטה, והתעשיות חזקות מידי, לכן כדי לעמוד מולם וללחוץ לכיוון השני צריך שנתאחד למאבק משותף – והם מנסים להפריד בינינו. כך, נוכל להתחיל ליישם פתרונות, להפסיק לבזבז את הזמן שלנו בעבודה מיותרת וקנית מוצרים מיותרים ומזיקים, ולהתחיל לחיות – להשקיע את המאמץ, האנרגיה והזמן שלנו בסיפוק הצרכים האמיתיים שלנו, לכוון את החברה לכיוון של גן עדן במקום לכיוון של גיהנום. להיות בני אדם חיים ומאושרים שמגשימים את עצמם – במקום צרכנים ועובדים. כדי לעשות את זה, אנחנו צריכים להוציא את קבלת ההחלטות מידי מיעוט קטן שקל לשלוט בו – ולהעביר אותם לידינו – ליצור דמוקרטיה.
סיכום:
קיים ניגוד אינטרסים בינינו, הציבור, שרוצים שכל הצרכים שלנו יהיו מסופקים, כדי להיות מאושרים, לבין העסקים, שרוצים שנהיה כמה שפחות מסופקים, כדי שנקנה יותר ונסכים לעבוד – ובתנאים כמה שפחות טובים. בגלל שהחברה בנויה כפירמידה, דיקטטורה ריכוזית שבה הכוח מרוכז בידי מעט ידיים, קל לבודדים בעלי כוח להשפיע על הכיוון. כמעט כל הכוח והלחץ בחברה מופעלים על ידי העסקים הגדולים – הם קונים ושולטים במפלגות, כלי התקשורת, המומחים והעמותות, ובאמצעותם מושכים את החברה לכיוון של הגברת הצרכים ומציגים לנו את הגברת הצרכים, הגברת הבעיות, כמדיניות חיובית, ואת המדיניות שתפחית בעיות באור שלילי, מאלפים ומפרידים בינינו כדי שלא נתאחד ונתחיל לפתור את הבעיות (להפחית צרכים): מה שמציגים לנו בכלי התקשורת, מה שקורה בכנסת, מה שאומרים נציגי העמותות – בשליטת התעשיות, הצגה, הונאה, שקר. כדי שנתחיל לפתור את הבעיות שמטרידות ומסכנות אותנו (עוני, מחלות, בטחון) אנחנו צריכים לבדוק בעצמנו מה קורה, להפיץ בעצמנו את המידע, ולהתאחד למאבק שיתופי, לקחת את קבלת ההחלטות בחזרה לידינו, להפוך את החברה מדיקטטורה לדמוקרטיה, מריכוזיות לשיתופיות.
להלן כמה מההצגות הקבועות שמוצגות על הבמה הציבורית – הגדלת הצרכים בתחומים השונים:
ההצגה: מדיניות התחבורה וטיפול בבעית תאונות הדרכים
כתיבה, הפקה ובימוי: הגורם לתאונות הדרכים – התעשיה, שבאמצעות המנגנונים הציבוריים שבשליטתה, מקדמת מדיניות של תחבורה פרטית במקום תחבורה המונית-ציבורית, כי תחבורה פרטית יוצרת הרבה יותר צרכים: צריכה של יותר כלי תחבורה, דלק, כבישים, ביטוחים, תיקונים, מקומות וכרטיסי חניה ועוד. לנו, הציבור, עדיפה מדיניות של תחבורה ציבורית המונית יעילה, מהירה וזולה (בעיקר רכבות בין ובתוך הערים), שמקטינה את הצרכים האלה ובעיקר כדרך הבסיסית היחידה להפחית את תאונות הדרכים, התחלואה מזיהום האוויר התחבורתי (שאגב הורג הרבה יותר מהתאונות), הפקקים, ושאר בעיות התחבורה. כדי למנוע הבנה של הבעיות והפתרונות והתקוממות, התעשיבה כותבת, מביימת ומפיקה הצגה מטעה שמוצגת לפנינו על הבמה הציבורית:
שחקנים: השחקנים הראשיים (משרד התחבורה, כתבי תחבורה ועמותות נגד תאונות דרכים, בראשן "אור ירוק" – במימון וניהול ראשי תעשיית הרכב, הדלק והכבישים, למשל יהודה וילק מנכ"ל כביש "חוצה ישראל") מאשימים בבעיה את הציבור שמשתכר ולא מציית לחוקי התנועה, מתעלמים מהפתרון האמיתי – הפחתת הצרכים על ידי תחבורה ציבורית המונית, ומשתמשים בבעית תאונות הדרכים ובעיות התחבורה האחרות כדי להגביר צריכה של מכוניות חדשות וסלילת כבישים (בתירוץ שרכבים וכבישים חדשים ומשופצים בטוחים יותר). שחקני המשנה (פוליטיקאים "ירוקים", המשרד להגנת הסביבה, כתבי איכות סביבה ועמותות איכות סביבה, רובם פועלים תחת "הקרן החדשה לישראל"), מאשימים בבעיה את הציבור שנוסע ברכב פרטי (במקום את המדיניות שלא מספקת תחבורה ציבורית נוחה יותר), לא מדברים על הפגיעה שמטרידה את הציבור – תאונות הדרכים – אלא מציגים את הפחתת הצרכים (שימוש בתחבורה ציבורית במקום תחבורה פרטית) באופן גרוע – כמשהו שאמור להטריד רק מי שלא אכפת לו מאתנו אלא רק מצמחים: "סביבה", אקולוגיה, עצים, פרחים, טבע ונוף ירוק.
ההצגה: המדיניות הכלכלית והטיפול בבעית הסרטן
כתיבה, הפקה ובימוי: הגורם לסרטן – התעשיה, שבאמצעות המנגנונים הציבוריים שבשליטתם, מקדמת מדיניות של הגברת הצורך של הציבור בכמה שיותר מוצרי פטנט בלעדיים של התעשיות (חומרי ניקוי, קוסמטיקה, הדברה, צבעים ודבקים בבגדים, מצעים, רהיטים ובתים, מוצרי חשמל, קרינה, סיגריות, תרופות, צבעי מאכל, טעם וריח, חומרים משמרים וכו') שרובם עשויים תרכובות כימיקלים מזיקות, מסרטנות (חושפות אותנו לחומרים שהגוף שלנו לא הכיר באבולוציה, ומזהה כרעלים – ונוצר עומס על מערכת סילוק הרעלים – סרטן). זה נעשה באמצעות מניעת אכיפה (רוב המפעלים מזהמים מעל התקן – עבריינים שלא נענשים) ובאמצעות קביעת תקנים לזיהום ואישורי הפצת מוצרים מוצרים חדשים באמצעות שיטה, הונאה, שמאפשרת לתעשיה להציג כל חומר כבטוח, רעיל ככל שיהיה – מבדקי בטיחות בחיות: בודקים מגוון של חיות, כך מקבלים מגוון של תוצאות, גונזים את התוצאות שהראו שהחומר רעיל, בוחרים את התוצאות שהראו בטיחות ועל פיהם מאשרים שהמוצר בטוח. התוצאה: 28,000 חולי סרטן (צרכני תרופות) חדשים בכל שנה, 10,000 מתים מסרטן מידי שנה, ומחלות נוספות. מדיניות שטובה לציבור היא הפחתת הצורך במוצרים מלאכותיים רעילים, על ידי לימוד הציבור לעשות שימוש בחומרים טבעיים לא מזיקים שנמצאים בסביבה בחינם או בזול, ומניעת הפצת חומרים ומוצרים שידועים כמסרטנים – אישור הפצת מוצרים חדשים רק על סמך מבדקי בטיחות אמיתיים (הדמיות ממוחשבות, תרביות תאים ושיטות נוספות שקיימות). כדי למנוע הבנה של הבעיות והפתרונות והתקוממות, התעשיה כותבת, מביימת ומפיקה הצגה מטעה שמוצגת לפנינו על הבמה הציבורית:
שחקנים: השחקנים הראשיים (משרד הבריאות, כתבי בריאות, ועמותות בריאות – בראשן "האגודה למלחמה בסרטן" שבמימון ושליטה ישירים של התעשיות המזהמות ביותר ותעשיית התרופות) מאשימים בבעיה את הציבור שמעשן ומשתזף, מתעלמים מהפתרונות האמיתיים, ומשתמשים בבעית הסרטן כדי לשווק תרופות מלאכותיות גם כשיש טיפולים טבעיים בטוחים ולא מזיקים. שחקני המשנה (פוליטיקאים "ירוקים", המשרד להגנת הסביבה, כתבי איכות סביבה, עמותות איכות סביבה – למשל "אדם, טבע ודין" שבראשה עו"ד של בעלי "כימיקלים לישראל", קונצרן הכימיקלים שאחראי לרוב הזיהום התעשייתי בישראל – ועמותות לזכויות בעלי חיים – שהנציג העיקרי שלהן בבמה הציבורית הוא עו"ד אהוד פלג, מנכ"ל המועצה הישראלית לצרכנות" – הוא חותמת גומי שכפוף וממונה על ידי שר התעשיה – תמ"ת – המשרד שמיצג באופן גלוי את התעשיה ולא את הצרכנים), מאשימים בבעיה את הציבור שלא ממחזר שקיות ובקבוקים ולא קונה מספיק מוצרי קוסמטיקה מחברות שלא עושות ניסויים בחיות, לא מדברים על הנזק שמטריד את הציבור – הסרטן ומחלות אחרות, אלא ממתגים את עצמם ואת הקריאה להפחתת הצרכים (הפחתת הזיהום ושינוי מבדקי הבטיחות) באופן גרוע – כמשהו שאמור להטריד רק מי שלא אכפת לו מאתנו אלא רק מצמחים וחיות.
ההצגה: מדיניות החקלאות/מזון/מים וטיפול בבעית מחלות הלב וכלי הדם
כתיבה, הפקה ובימוי: הגורם לבעיות החקלאות ולתחלואה במחלות לב וכלי דם – התעשיה, שבאמצעות המנגנונים הציבוריים שבשליטתם, מקדמת מדיניות של התבססות על מזון/חקלאות שמייצרת הרבה יותר צרכים: חקלאות מן החי – עידוד צריכת מזון מן החי וסבסוד אדיר של משקי החי מכספי הציבור: זהו הפרויקט הכי גדול בחברה שלנו, הפרויקט שהכי מגביר את הצורך במוצרי התעשיות, כגון מזון צמחי (רוב המזון הצמחי שמגודל מיועד למשקי החי), מים, שטחי נדל"ן, כימיקלים (כגון דשנים וחומרי הדברה), תחבורה, ציוד חקלאי, תרופות ועוד. לנו, הציבור, יש אינטרס בהתבססות על חקלאות ומזון מן הצומח, שהיתה מפחיתה מאוד את הצורך בכל אלה, את הגורם העיקרי לזיהום ובזבוז משאבים (למשל למחסור במים, פליטת גזי חממה שגורמים להתחממות הגלובלית), ואת הפגיעה בבריאות שלנו והצורך במוצרי ושירותי בריאות: הגורם העיקרי לתחלואה ותמותה בטרם עת בחברה שלנו הוא מחלות לב וכלי דם – התקפי לב ושבץ, שנגרמים מהסתמות העורקים עקב צריכת כולסטרול LDL, שומן מהחי וחלבון מהחי, ולפי המחקרים הגדולים והרציניים ביותר שנעשו בתחום התזונה והתחלואה, ניתן למנוע לחלוטין את המחלות האלה על ידי תזונה על בסיס צמחי (למשל המחקרים הגדולים בתחום הם שם של ד"ר קולין קמפבל וד"ר דין אורניש – בלחץ התעשיה המידע הזה לא מגיע לידיעת הרופאים והתזונאים). כדי למנוע הבנה של הבעיות והפתרונות והתקוממות, התעשיה כותבת, מביימת ומפיקה הצגה מטעה שמוצגת לפנינו על הבמה הציבורית:
שחקנים: השחקנים הראשיים (משרד הבריאות, כתבי בריאות ועמותות בריאות, למשל "הפורום למניעת מחלות לב וכלי דם בחסות שטראוס-עלית") מאשימים בבעיה את הציבור שלא עושה מספיק פעילות גופנית ובדיקות אצל רופאים, מתעלמים מהפתרון האמיתי, ומשתמשים בבעית מחלות הלב וכלי הדם כדי להגביר צריכה של תרופות, ומשתמשים בבעית המחסור במים כדי למכור מים מותפלים. שחקני המשנה (עמותות זכויות בעלי חיים), מאשימים בבעיה את הציבור בטענה שהוא צורך מזון ללא התחשבות בחיות, לא מדברים על הנזקים שמטרידים את הציבור – מחלות הלב וכלי הדם, המחסור במים והעלאת מחירי המים עקב צריכת מים מותפלים, וכו', אלא ממתגים את הפחתת הצרכים (ההתבססות על חקלאות מהצומח) באופן גרוע – כמשהו שאמור להטריד רק מי שלא אכפת לו מאתנו אלא רק מהחיות.
ההצגה: מדיניות הרווחה וטיפול בבעית העוני
כתיבה, הפקה ובימוי: הגורם לעוני – התעשיה, שבאמצעות המנגנונים הציבוריים שבשליטתה, מקדמת מדיניות של אחזקת העובדים מפוחדים (הפחתת התמיכה במובטלים ובעניים, אי אכיפת זכויות עובדים על ידי המשטרה, אי הגנה על עניים מפני נושים ובנקים, אי הגנה על חושפי שחיתויות במקומות עבודה, הפרטת שירותים והעלאת המחירים עבור שירותים שקודם ניתנו בחינם או בזול יותר, העסקה דרך קבלני כוח אדם בחוזים אישיות ופירוק ועדי עובדים, הגברת האבטלה, הבאת וגירוש מהגרי עבודה ועובדים פלשתינאים, וכו') כדי להגדיל את הצורך של העובדים במקומות העבודה שלהם, כך שהם מוכנים לעבוד גם בתנאים גרועים. זאת, במקום מדיניות הפוכה, שטובה לציבור, של יצירת עובדים שלא מפחדים מפני פיטורין ומוכנים להילחם עבור שיפור התנאים שלהם. כדי למנוע הבנה של הבעיות והפתרונות והתקוממות, התעשיה כותבת, מביימת ומפיקה הצגה מטעה שמוצגת לפנינו על הבמה הציבורית:
שחקנים: השחקנים הראשיים (משרד העבודה והרווחה, עמותות חלוקת מזון) מאשימים בבעיה את הציבור "הפרזיט העצלן שלא עובד מספיק קשה", מתעלמים מהפתרון האמיתי, ומשתמשים בבעית העוני כדי להגביר צריכה: ברשתות המזון, המוכרים ומתנדבים מטעם עמותות ותנועות נוער משתמשים בעוני כדי לשכנע את הציבור לצרוך מוצרים מעבר למה שהוא צריך, לצורך חלוקה לחלק מהעניים. שחקני המשנה (חברי כנסת וארגונים קומוניסטים), מאשימים בבעיה את הציבור שהצביע לקפיטליסטים ולא לקומוניסטים, לא מדברים על הפגיעה שמטרידה את הציבור, העוני, אלא מציגים את הפחתת הצורך בעבודה באופן גרוע – כמשהו שאמור להטריד רק קומוניסטים ש(לפחות בעיני הציבור) רוצים דיקטטורה סטאליניסטית.
ההצגה: מדיניות הביטחון וטיפול בבעיה הפלשתינאית / בעית הטרור
כתיבה, הפקה ובימוי: הגורם לחוסר הבטחון הקיומי שלנו – התעשיה, שבאמצעות המנגנונים הציבוריים שבשליטתה, מקדמת מדיניות שמגבירה את חוסר הביטחון הקיומי שלנו, ומגבירה את הצורך שלנו לכאורה בהעברת כספים לגורמים שמקושרים לצבא, נשק ואבטחה, ומדיניות של שליטה כלכלית בפלשתינאים – הגבלות ומחסומים על ייצור עצמי של מוצרים ויבוא מוצרים ממדינות אחרות – לצורך מניעת תחרות והגדלת הצורך של מיליוני הפלשתינאים במוצרי התעשיה הישראלית ובמקומות העבודה של התעשיה הישראלית – הפיכת הפלשתינאים לכח צרכנים כלוא וכוח עבודה זול,כמו גם גניבת שטחי נדל"ן. זוהי המדיניות הן של ראשי הימין והן של ראשי השמאל ו"הסכמי השלום" שלהם – אולם לא משהו שהצביעו עבורו המצביעים הימנים או השמאלנים. התוצאה היא מיליוני אנשים עניים ומתוסכלים מאוד, שזכות הביטוי, המחאה וההתנגדות שלהם נמנעת באמצעות הצבא והמשטרה; התעשיה יצרה אצלם כל כך הרבה צרכים עד שהתסכול שלהם מסכן את בטחוננו, ונזקים נוספים הם בזבוז כספי הציבור שלנו על צבא ונשק, בזבוז וסיכון חיינו ככוח עבודה זול כחיילים וכמתנחלים, ועוד. הפיתרון הוא כמובן הפחתת הצרכים שלנו ושל הפלשתינאים – לאפשר להם לייצר בעצמם את מה שהם זקוקים לו. כדי למנוע הבנה של הבעיות והפתרונות והתקוממות, התעשיבה כותבת, מביימת ומפיקה הצגה מטעה שמוצגת לפנינו על הבמה הציבורית:
שחקנים: השחקנים הראשיים (ראשי מפלגות ימניות, עיתונאים ימניים וראשי ארגונים ימניים) מאשימים בבעיה את הציבור שהצביע לשמאל, מתעלמים מהפתרון האמיתי, ומשתמשים בבעית העוני כדי להגביר צריכה: לייצר ולקנות עוד נשק, להשתלט על עוד שטחי נדל"ן. שחקני המשנה (ראשי מפלגות שמאל, עיתונאים שמאלניים וראשי ארגונים שמאלניים, קומוניסטים, אנרכיסטים, רובם פועלים תחת "הקרן החדשה לישראל"), מאשימים בבעיה את הציבור שהצביע לימין, לא מדברים על הפגיעה שמטרידה את הציבור – הפחד הקיומי – אלא מציגים את הפחתת הצרכים (של הפלשתינאים) באופן גרוע – כמשהו שאמור להטריד רק "בוגדים" "יפי נפש" קומוניסטים ואנרכיסטים שלא אכפת להם מאתנו אלא רק מהפלשתינאים.
ההצגה: מדיניות החינוך וטיפול בבעית אלימות הנוער
כתיבה, הפקה ובימוי: הגורם לאלימות הילדים – התעשיה, שבאמצעות המנגנונים הציבוריים שבשליטתה, מקדמת מדיניות חינוך שמגבירה את הצורך שלנו במוצרי ושירותי חינוך ובמוצרים האחרים שלה, על ידי קיצוץ בשירותי החינוך הציבוריים שניתנים בחינם, אי העברת הידע על איך לספק לבד את הצרכים שלנו (למשל איך להשיג ולייצר בעצמנו מזון, מים, בתים, בגדים, כלים, מכונות וכו' – לדוגמה, בתים מאדמה הם יותר עמידים ויציבים, מבודדים חום וקור,וכל אחד יכול לללמוד לבנות אותם בעצמו בקלות ובמהירות מחומרים שיש בסביבה בחינם, כנ"ל לגבי בגדים, מוצרי קוסמטיקה, תרופות ומוצרים אחרים – אבל לתת את הידע הזה לילדים יהפוך אותם לצרכנים פחות טובים) וכך יצירת תלות במוצרי התעשיה, ויצירת חברה של אנשים עם תפיסה עצמית של עבדים מאולפים וחסרי אונים, שרגילים לוותר על קבלת ההחלטות, ולא מתנגדים לפגיעה בהם: אנשים בורים, טיפשים, חסרי אונים, וצייתנים. כולאים אותנו לאורך שנות הסקרנות שלנו בכיתות, ומוודאים שהמחשבות שלנו עסוקות בשינון מידע מיותר ברובו, שלא מועיל לקיומנו, ונשכח כמעט לגמרי מיד אחרי שנבחנו עליו, במקום בהשגת המידע על סיפוק יעיל של הצרכים. המטרה העיקרית של החינוך היא אילוף: לשבור אותנו – לגרום לנו להפנים תחושה חזקה של חוסר אונים, לגרום לנו להדחיק את הרצונות, הצרכים האמיתיים, ההיגיון והמצפון שלנו ולציית לבעלי הסמכות שבשליטת התעשיה, לקבל מצב של דיקטטורה ולא להתנגד, להתרגל לא לבדוק, לבקר, לחשוב ולוותר על מעורבות בחיים שלנו. הטקסטים, השירים והטקסים שכופים על הילדים לשנן נועדו לגרום לנו להעריץ את בעלי הכוח והשלטון הדיקטטורי עד כדי מוכנות למות למען מה שטוב בעיניהם, ואז אנחנו נשלחים לצבא ולמקומות העבודה לעשות זאת. החינוך – ההתעללות האלימה בילדים (מניעת סיפוק הצרכים – כליאה של שעות ארוכות בכל יום בכיתות על כסאות ושינון מידע חסר ערך ותעמולה שקרית, במקום שילמדו, ירוצו, ישחקו, ויתפתחו בצורה בריאה מבחינה שכלית, רגשית חברתית), והדגמה אינסופית של התנהגות אלימה, כוחנית, שתלטנית, מצד המורים – הם אלה שהופכים את הילדים למתוסכלים, מדוכאים, תוקפניים ואלימים. הפתרון הוא כמובן לתת לילדים חופש להתפתח, להפסיק לאלף את הילדים, להתחשב ברצונם, לעודד אותם להתיחס לרצונות, צרכים, היגיון ומצפון שלהם במקום לדכא את זה, ולתת להם גישה למידע שמעניין אותם ויכול לעזור להם בחיים. כדי למנוע הבנה של הבעיות והפתרונות והתקוממות, התעשיה כותבת, מביימת ומפיקה הצגה מטעה שמוצגת לפנינו על הבמה הציבורית:
שחקנים: השחקנים הראשיים (משרד החינוך, מערכת החינוך, עיתונאים בתחום החינוך, עמותות למען ילדים, קרנות חינוך, ועדות מומחים – למשל ועדת דברת שמורכבת משלמה דברת ואנשי עסקים נוספים שמושקעים בחברות שמוכרות שירותי חינוך פרטיים) מאשימים בבעית אלימות הנוער את הילדים והמורים, מתעלמים מהפתרונות, ומשתמשים בבעית האלימות כדי להגביר צרכים: להעניש את הילדים, להשתמש בביטוי המצוקה (האלימות) שלהם כתירוץ להגביר את האלימות כליפיהם, האילוף, וגם כתירוץ לקצץ בשירותי החינוך הציבוריים שניתנים בחינם וכך להגביר את הצורך בשירותי חינוך פרטיים. שחקני המשנה (בתי ספר דמוקרטיים, התארגנויות לחינוך ביתי ללא בית ספר) לא מדברים על הבעיה שמטרידה את הציבור – אלימות הילדים, אלא מציגים את הפחתת הצרכים (להפסיק לכלוא ילדים בבתי ספר ולאפשר להם ללמוד ולהתפתח) באופן גרוע – כמשהו שאמור לענין רק הורים היפים עצלנים חסרי אחריות שמזניחים את הילדים, לא מספקים להם חברת ילדים אחרים, ידע חיוני, חינוך ותעודת בגרות שהם זקוקים להם (לתפיסת הציבור) כדי להצליח בחיים.
מדיניות בטחון הפנים וטיפול בבעית הפשיעה והשחיתות
כתיבה, הפקה ובימוי: הגורם לפשיעה הילדים – התעשיה, שבאמצעות המנגנונים הציבוריים שבשליטתה, מקדמת מדיניות של הגברת הפשיעה והעוני (כאמור, כדי להגביר את הצריכה והעבודה – עוני יוצר פשיעה: גניבות) לצורך הגברת הצורך בשירותי ביטוח ובמוצרי ושרותי ביטחון (נשק, מנעולים, אזעקות, אבטחה). המחוקקים, בתי המשפט והמשטרה הם נציגי התעשיה: מחוקקים חוקים לתועלת התעשיה, וחוקים שלטובת הציבור לא נחקקים או לא נאכפים; המשטרה לא מטפלת בפשיעה שמטרידה את הציבור – פריצות לרכבים ובתים, כייסים, תקיפות וכו' – אלא רק בפגיעה בראשי התעשיה: שדידת עסקים גדולים (למשל בנקים), בתי עשירים ומכוניות של עשירים. רשויות החוק משתפות פעולה עם ארגוני הפשע, ועוצרות את המתחרים הקטנים יותר, כדי שהגדולים יוכלו לשלוט בשוק. הפשיעה הגדולה ביותר, שהכי פוגעת בציבור – מעשי השוד (למשל שוד הקופה הציבורית באמצעות שוחד), גניבה (למשל הלנת שכר), רצח (למזל זיהום לא חוקי), סחר בבני אדם (למשל סחר לא חוקי בנשים) וסחר בסמים (למשל סיגריות, אלכוהול, קפאין, ריטאלין וסמים מסוכנים חוקיים אחרים, כמו גם סמים לא חוקיים) נעשים על ידי התעשיה, והמחוקקים, השופטים והשוטרים לא רק שלא מנסים למנוע את זה ולעצור את התעשיות שעושות את זה בגלוי (לא מחוקקים חוקים, או שמחוקקים חוקים ולא אוכפים) – הם נאבקים במי שמנסה למחות נגד זה, ולשנות את המדיניות. כמו כן השוטרים והפקחים מתפקדים כשודדי דרכים, שמסתובבים ברחובות ובכבישים וקונסים את הציבור על עבירות תחבורה משניות שנגרמות ממדיניות התחבורה הפרטית שמקודמת, בתירוץ של מאבק בבעיות התחבורה. המדיניות שטובה לציבור היא להפחית את הצרכים: להפחית את הפשיעה על ידי הפחתת העוני (למשל עזרה לעניים) ואלימות השלטון והמשטרה כנגד הציבור, ועצירת הפושעים האמיתיים הגדולים (התעשיות) וגם הקטנים יותר, תוך עידוד זכות הביטוי והמחאה במקום דיכוי שלהם (כיום נחקקים ונאכפים עוד ועוד חוקים שאוסרים על קיום משמרות מחאה, חלוקת כרוזים והפצת מידע באינטרנט). כמובן, כל עוד המחוקקים, השופטים והשוטרים נמצאים במערכת ריכוזית היררכית, הם לא יפעלו למעננו אלא נגדנו, למען האינטרס של ארגוני הפשע הגדולים החוקיים והלא חוקיים. כדי למנוע הבנה של הבעיות והפתרונות והתקוממות, התעשיה כותבת, מביימת ומפיקה הצגה מטעה שמוצגת לפנינו על הבמה הציבורית:
השחקנים: השחקנים הראשיים (המשרד לביטחון פנים, המשטרה, בתי המשפט, עיתונאים ועמותות נגד שחיתות – למשל "התנועה לאיכות השלטון" שבראשה עו"ד של ראשי התעשיות, ו"המכון הישראלי לדמוקרטיה" שבראשו ראשי הבנקים) משתמשים בבעית הפשיעה והשחיתות כדי להגביר את הענישה, האלימות נגד הציבור, הקנסות והדוחות, להגביר את הריכוזיות השלטונית, להגביר את הצורך במוצרי אבטחה וביטוח, ולהסתיר את הפשיעה והאלימות העיקריים, שנעשות על ידי התעשיות באמצעות המחוקקים, בתי המשפט, הצבא והמשטרה. שחקני המשנה (פוליטיקאים, עיתונאים וראשי עמותות) מאשימים באלימות את הציבור הרחב (בעיקר אוהדי כדורגל).
מי נגד מי? ניגוד האינטרסים בין בעלי העסקים הגדולים לבין שאר הציבור ושיטת "הפרד ומשול"
שליטת העסקים הגדולים במנגנונים החברתיים: