בספרו על טכניקת התקשורת המקרבת, מסביר ד"ר מרשל רוזנברג, פסיכותרפיסט, את תפיסת עולמו ואת תפיסתו את התקשורת המקרבת והיעילה, המאפשרת לנו לממש את צרכינו בדרך הטובה ביותר, לדעתו. להלן סיכום הספר:

הקשר בין אושר, סיפוק צרכים ורגשות

לנו, בני האדם, יש צרכים גופניים ונפשיים – אנחנו צריכים כל מיני דברים כדי לחיות, וכדי לחיות טוב – להיות מאושרים. יש לנו כמה מנגנונים שמאפשרים לנו לזהות ולספק את הצרכים האלה: מנגנון קליטה של מידע מהגוף שלנו ומהסביבה – חושים: ראיה, שמיעה וכו'; מנגנון של פיענוח המידע: המידע מועבר למוח, והמוח מפרש את המידע בהתאם לצרכינו; מנגנון של רגשות: אם הפרשנות שהמוח נתן למידע היא שמה שקורה מנוגד לצרכים שלנו – המוח מפעיל רגשות שליליים (כאב, מצוקה, פחד, בושה, בדידות, רעב, צבא, עייפות, עצבנות וכו') כדי להפעיל לחץ על הגוף לשנות את מה שקורה. ואם הפרשנות שהמוח נתן למידע שנקלט היא שמה שקורה מספק את הצרכים שלנו – המוח מפעיל רגשות חיוביים (הנאה, עונג, סיפוק, שובע, שמחה, אהבה, אושר וכו') כדי לגרום לנו לעודד את מה שקורה. המטרה שלנו בחיים היא להיות מאושרים, כלומר כמה שיותר רגשות חיוביים וכמה שפחות רגשות שליליים, וזה מושג באמצעות סיפוק מקסימאלי של הצרכים שלנו.

מטרת התקשורת והדרך היעילה לתקשר

התקשורת שלנו עם אחרים, כמו כל פעולה אחרת שלנו, נועדה לספק צרכים שלנו, על מנת להפסיק רגשות שליליים ולגרום לרגשות חיוביים. המטרה בתקשורת היא ליידע את האחר מה אנחנו קולטים, אילו רגשות זה מעורר בנו, מה המקור שלהם (הצרכים הלא מסופקים שלנו), ואז לבקש מהאחר לעשות דבר ספציפי כדי לעזור לנו לספק את הצרכים שלנו ולגרום לנו לרגשות חיוביים; וכמו כן לשמוע מהאחר מה הוא קלט, אילו רגשות התעוררו בו ומדוע (הצרכים הלא מסופקים), ומה הוא מבקש מאתנו שנעשה כדי לעזור לו לספק את צרכיו ולגרום לו לרגשות חיוביים. קיימת בנו נטייה לתת ולעזור: כשאנחנו גורמים לתחושה טובה אצל האחר, זה גורם לנו לתחושה טובה ומעלה את הערך שלנו בעיני עצמנו.

התרבות הריכוזית מנתקת אותנו מהבנת הרגשות – סיפוק הצרכים – והשגת האושר שלנו

כדאי לנו, אם אנחנו רוצים להיות מאושרים, להקשיב לרגשות ולצרכים שלנו, ולספק אותם ביעילות. בחברה ריכוזית-היררכית, שנשלטת מלמעלה על ידי קומץ שמפעיל את שאר האנשים לצרכיו, על חשבון צרכיהם, כולנו עברנו תהליך של אילוף, שבו הרגילו אותנו לא לפעול בהתאם לצרכים שבאים מתוכנו, אלא בהתאם לדרישות של מי שבעמדת כוח גבוהה משלנו.

התנהגות כתגובה לסנקציות מלמעלה ולא בהתאם לרגשות ולצרכים שלנו

ההתנהלות בחברה ריכוזית-היררכית לא מבוססת על שיתוף ברגשות ובצרכים ובקשת בקשות (שאפשר לסרב להן ללא חשש מסנקציות) אלא על התעלמות והתנתקות מהרגשות והצרכים (בבתי הספר, למשל, לא מתעניינים במה שהילדים מרגישים, רוצים, צריכים ומבקשים, ומגיבים בעוינות כלפי הבעה של דברים אלה, תוך רמיזה שיש בצרכים הטבעיים שלנו משהו רע, ועלינו להתבייש בהם), ועל דרישות, המלוות באיום בסנקציות, עונשים.
בענישה, ההתנהגות לא מובלת על ידי רצון טוב לספק את הצרכים שלנו ושל האחרים, הגורר תחושות חיוביות, אלא על ידי רצון להימנע מפגיעה. בחברה ריכוזית, ההתנהגות האנושית הטבעית – בהתאם לתחושות חיוביות ושליליות שבאות מתוך האדם עצמו, על מנת לענות על צרכים אמיתיים של האדם עצמו – מוחלפת בהתנהגות בהתאם לסנקציות חיוביות ושליליות מבחוץ: אי ציות לדרישות בעלי הכוח גורר סנקציות שליליות, הקטנת הערך העצמי ועונשים אלימים.

ניתוק מהרגשות, חוסר מודעות, חוסר יכולת לתקשר, בלבול – ושליטה

כאשר אנחנו לא מזהים את הרגשות והצרכים שלנו, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להרגיש טוב (אילו צרכים עלינו לספק ואיך), במקום להשתמש ברגשות חיובים ושליליים כמדד יעיל (כמו במשחק הילדים "חם קר") לצורך סיפוק צרכינו, אנחנו מבולבלים ותולים את מקור הרגשות שלנו באמונות על ליקויים הטבועים בנו מלידה או בדברי ומעשי אחרים. במצב כזה, אנחנו נוטים להאשים – את עצמנו (ולחוש רגשות נחיתות, אשמה, בושה, פחד, רצון להעניש את עצמנו, לפעול כלפינו עצמנו באלימות) ואחרים (כעס, רצון להעניש את האחרים, לפעול באלימות כלפיהם). לכן, תקשורת לא יעילה היא תקשורת שמעוררת אלימות ומרחיקה בין אנשים ובינם לבין עצמם.
במצב שבו אנחנו לא מודעים לרגשות ולצרכים שלנו, אנחנו לא יודעים לתקשר בצורה טובה את מה שקורה לנו, ולבקש באופן ברור מאחרים שיעזרו לנו לספק את צרכינו. במצב זה של בלבול, אנחנו נוטים להסתמך על בעלי סמכות למיניהם, וכך קל לבעלי הכוח לגרום לנו לנסות לספק את צרכינו בדרכים שטובות להם, ולאו דווקא לנו. מצב שבו אנחנו מנוכרים לצרכים שלנו – מנותקים מאוד מהצרכים שלנו ולא מסוגלים לפעול כדי לספק אותם – הוא המצב המוכר כדיכאון.

טיפול סמכותני מלמעלה לא פותר את הבעיה

הפסיכולוגים והמטפלים למיניהם לא יכולים לטפל ביעילות בדיכאון ובבעיות נפשיות אחרות, בגלל שהשינוי שנדרש הוא שינוי ביחסים הבינאישיים, מיחסים היררכיים של שולט-נשלט, בעל-הסמכות והמבולבל שמבקש את עזרתו כדי שיגיד לו איך לענות על הצרכים שלו – ליחסים שוויוניים, כנים ואכפתיים, שבהם התקשורת וסיפוק צרכים הדדיים, תוך העלאת ערך עצמנו וערך הזולת, הם העיקר. הסיטואציה הבסיסית ביחסי מטפל-מטופל היא היררכית, סמכותנית, מעודדת ניתוק רגשי בין ה"מטפל" ו"המטופל" ומורידה מערך ה"מטופל".

לקחת אחריות

כדי שכל אחד מאתנו וכולנו ביחד נוכל לספק את צרכינו, עלינו לקחת אחריות על הצרכים שלנו, ללמוד לזהות את הרגשת והצרכים שאחראים לרגשות (במקום לציית באופן עיוור וכנוע לרצונות אחרים), ולהעצים את עצמנו ואחרים בכך שנבקש מאחרים לעזור לנו למלא את צרכינו ונקשיב באמפטיה לרגשותיהם וצרכיהם ונעזור להם מתוך רצון וכנות לספק את צרכיהם.

לתרגל זיהוי של הרגשות והצרכים שלנו

יידוע של אחרים ברגשות ובצרכים מהם הן נובעות; בקשת בקשות; והקשבה אמפאטית (ישירה, ללא פרשנויות) לניסיונות של האחרים לבטא את הרגשות והצרכים והבקשות שלהם (גם אם הם לא יעילים – אפשר תוך עזרה בניסוח ובקשת הבהרות – שיקוף).

4 דרכים להגיב להאשמות:

• בתקשורת מרחיקה:
  1. להאשים את עצמנו (ולחוש אשמה, בושה ופחד).
  2. להאשים אחרים (ולחוש כעס).
• בתקשורת מקרבת:
  3. לחוש את הרגשות והצרכים שלנו.
  4. לחוש את והצרכים שחבויים במסרים של האחרים. לנסח: כאשר קורה…, אני מרגיש…, כי אני צריך…, לכן הייתי רוצה עכשיו… .
• במצב של כעס:
  להחליף "אני כועס כי הם…" ב"אני כועס כי אני צריך…". 1. לעצור, לנשום. 2. לזהות את המחשבות השיפוטיות. 3. להתחבר עם הצרכים שלנו. 4. להביע את הרגשות והצרכים שלנו שלא נענים.

בקשה

בקשה היא לא דרישה: אין בה האשמה או איום בעונש. עליה להיות ברורה – ספציפית וחיובית (מה כן ולא מה לא).
בקשה בפני קבוצה: לדעת מראש מה התגובה שאנחנו רוצים לקבל מהקבוצה.

הקשבה אמפטית

להיות קשובים למה שהאחר קלט (ראה, שמע), מרגיש, צריך ומבקש, ובלי לתת עצות/חיזוקים/הסברים. כשאין אפשרות לתת אמפטיה: לעצור, לנשום, להעניק לעצמנו אמפטיה (להקשיב לעצמנו, לרגשות ולצרכים שלנו), או לבטא רגשות עזים באי אלימות (ללא האשמה), או לקחת פסק זמן.

תודה והערכה

מחמאות רגילות הן בדר"כ שיפוטים או מניפולציה. עדיף להגיד: 1. המעשה שתרם לרווחתנו. 2. הצורך שנענה. 3. הרגש החיובי שנולד בנו כתוצאה מכך. (עשית…, אני מרגיש…, כיוון שנענה הצורך שלי ב…).
קבלת הערכה באמפטיה: ללא רגשות עליונות או ענווה מלאכותית.
שאל את עצמך: איזו הערכה עשוי מישהו לתת לך, שתותיר אותך מקפץ משמחה?

תהליך ההתחרטות המועיל

אמפטיה כלפי מי שאנחנו – מרגישים וצריכים – עכשיו, ולמי שהיינו – מרגישים וצריכים – קודם:
1. הצטערות בהתחברות לרגשות שעולות בנו עקב הצרכים שלנו שלא סופקו (התאבלות על הצרכים שלא סופקו).
2. מחילה: מקשיבים למי שהיינו כשפעלנו כך: מה הצרכים שניסינו לענות עליהם.

ענישה

ענישה היא לא יעילה. ניתן לראות זאת אם שואלים שתי שאלות:
1. מה אני רוצה שאדם זה יעשה?
2. מה אני רוצה שיהיו סיבותיו של אדם זה לעשות זאת?

שעבוד עצמי

פעילות שאנחנו עושים בשביל גמול (כסף, קבלה, שיפוט חיובי), הימנעות מעונש, בושה, אשמה או חובה – נעשות ללא שמחת חיים, ומתוך התנגדות וסבל.
תרגיל:
1. לרשום כל מה שאנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו צריכים לעשות – כל פעילות שאנחנו חרדים ממנה אך עושים בכל זאת מתוך תפיסה שאין לנו ברירה.
2. לנסח מחדש את הפעילויות כך: אני בוחר ל(הפעילות) כי אני רוצה (איזה צורך זה משרת).
3. לחשוב: האם יש דרכים אחרות לספק את הצרכים האלו? (כסף הוא לא צורך ישיר – אלא אחת מאין ספור אסטרטגיות שאפשר לבחור בהן כדי לענות על צורך.)

 

ציטוטים מתוך הספר "תקשורת מקרבת – תקשורת לא אלימה" / ד"ר מרשל רוזנברג

• "הפסיכואנליטיקאי רולו מיי אומר ש"האדם הבוגר מפתח יכולת להבחין בין ניואנסים רבים של רגשות, חוויות חזקות ונלהבות או עדינות ורגישות, כמו המעברים השונים במוזיקה סימפונית." אולם אצל רובנו, כפי שמיי מתאר זאת, הרגשות "מוגבלים כמו צלילים בתרועת חצוצרה." מחירם הכבד של רגשות לא מבוטאים: מגוון המילים שלנו לכינויי גנאי רחב ביותר, פעמים רבות, מאוצר המילים המאפשר לנו לתאר בבירור את מצבנו הרגשי. ביליתי עשרים ואחת שנים במערכת החינוך האמריקאית, ואינני יכול לזכור אף לא פעם אחת בכל התקופה הזאת, שמישהו שאל אותי איך אני מרגיש. רגשות פשוט לא נלקחו בחשבון כחשובים. מה שנחשב היה "הדרך הנכונה לחשוב" – כפי שהוגדרה על ידי אלו שהיו בעמדות סמכות או בעלי דרגה. אנחנו אלופים בלהיות "מכוונים לאחר" במקום בלהיות מחוברים לעצמנו. אנחנו לומדים להיות "למעלה בראש שלנו", בתהיה "מה חושבים האחרים שנכון לי לומר ולעשות?""
• "כאשר אנשים מדברים בלי מודעות למה שהם מרגישים, צריכים או מבקשים… אנחנו רואים את עצמנו הופכים לפחי אשפה למילותיהם."
• "אני מאמין, כי שורשיה של תקשורת מרחיקה טמונים בהשקפות על טבע האדם, שמשלו בכיפה בעולמנו במשך מאות שנים. השקפות אלו מדגישות את הרוע והליקויים המולדים שלנו ואת הצורך בחינוך שישלוט בטבענו הבלתי-רצוי במהותו. חינוך כזה מותיר אותנו על פי רוב בספק מתמיד ביחס לשאלה, אם משהו לא בסדר בכל מיני רגשות וצרכים שאנחנו חווים. מוקדם בחיינו אנחנו לומדים לנתק את עצמנו מן המתרחש בתוכנו."
• "לעיתים קרובות המניע של ילדים לנקות את חדריהם הוא ציות לסמכות ("בגלל שאמא אמרה"), המנעות מעונש או פחד להרגיז את ההורים או להידחות על-ידיהם. אולם תקשורת מקרבת מטפחת רמה של התפתחות מוסרית, המבוססת על אוטונומיה ותלות הדדית, שבה אנחנו מכירים באחריות למעשינו ומודעים לכך שהרווחה שלנו ושל אחרים אחת הן."
• "בעולם, שבו לעיתים תכופות אנחנו נשפטים בחומרה על זיהוי וחשיפה של הצרכים שלנו, לבטא צרכים עשוי להיות מאוד מפחיד…"
• "לאחר מסכת חיים של חינוך וחיברות (סוציאליזציה), נראה שמאוחר מידי לרבים מאתנו לאמן את תודעתנו לחשוב אך ורק במונחים של מה אנחנו צריכים ומעריכים מידי רגע ברגע.."
• "שחרור עצמנו מתכנות ישן: כולנו למדנו דברים המגבילים אותנו כבני אנוש, בין מהורים בעלי כוונות טובות, ממורים, מאנשי דת, או מאחרים. חלק נכבד מלימוד תרבותי הרסני זה, שעבר במשך דורות ואפילו מאות שנים, מושרש בחיינו עד כדי כך שכבר איננו מודעים לו. באחד המערכונים שלו טען הקומיקאי באדי האקט שגדל על הבישול העשיר של אמו, שעד שהגיע לצבא לא הבין מעולם שאפשר לקום משולחן מבלי להרגיש צרבת. באופן דומה, כאב, הנגרם על ידי התניה תרבותית מזיקה, הינו חלק כה אינטגרלי מחיינו, עד שכבר איננו מסוגלים להבחין בנוכחותו. נדרשות אנרגיה ומודעות עצומות על מנת להכיר בלימוד הרסני זה ולהתמיר אותו למחשבות והתנהגויות שהן בעלות ערך ומשרתות את החיים. מה שמתבקש מאתנו הוא התמצאות בעולם הצרכים, בצד יכולת להתחבר אל עצמנו – שני דברים לא פשוטים לאדם בתרבותנו. לא זו בלבד שמעולם לא חונכנו להיות מיומנים בכל הנוגע לצרכינו, אלא שתכופות אנו חשופים לאילוף תרבותי, שחוסם הלכה למעשה את מודעותנו זו. כפי שכבר הוזכר, ירשנו שפה ששירתה מלכים ואליטות רבות עוצמה בחברות של שליטה. ההמונים, שהונאו מלפתח מודעות לצרכיהם, חונכו במקום זאת להיות צייתנים וכפופים לסמכות, התרבות שלנו מרמזת שצרכים הינם שליליים והרסניים; המילה "נזקק" בהתייחסה לאדם, רומזת על אי-כשירות והיעדר בגרות. כאשר אנשים מביעים את צרכיהם פעמים רבות הם מתויגים כ"אנוכיים" והשימוש בשם הגוף "אני" מושווה לעיתים לאנוכיות או לנזקקות. בכך שהיא מעודדת אותנו להפריד בין תצפית להערכה, להכיר במחשבות ובצרכים המעצבים את רגשותינו ולהביע את הבקשות שלנו בשפה של פעולה בהירה, תקשורת מקרבת מגבירה את מודעותנו להתניה התרבותית המשפיעה עלינו בכל רגע נתון. הצבתה של התניה זו תחת זרקור-המודעות היא צעד מפתח בהסרתה של זו בנו."
• "תקשורת מרחיקה נובעת מתוך מניעים חברתיים המושתתים על שליטה או היררכיה ואף תומכת בהם. כשאוכלוסיות גדולות נשלטות בידי מספר קטן של יחידים, למען רווחתם-הם, האינטרס של מלכים, אצילים וכו' הוא, שההמונים יחונכו באופן ההופך אותם לכמו-עבדים באופיים… כך הם מתרגלים להביט אל מחוץ לעצמם – אל סמכויות חיצוניות – בחיפוש ההגדרות והמשמעות של מה נכון, לא נכון, טוב ורע. כאשר אנחנו נמצאים בקשר עם הרגשות והצרכים שלנו, אז אנחנו, בני אדם, כבר איננו עבדים טובים ואיננו משועבדים."
• "אני שותף לתחושותיו של הסופר והעיתונאי הצרפתי ז'ורז' ברנאוס באומרו, "כבר זמן רב אני חושב, שאם יום אחד, בזכות יעילותה הגוברת של שיטת ההרס, ייכחד המין האנושי מעל פני האדמה, לא האכזריות היא שתישא באחריות להיכחדותנו, ועוד פחות ממנה, כמובן, ההתמרמרות שאכזריות זו מעוררת או פעולות התגמול והנקמה שהיא מביאה על עצמה… אלא הצייתנות, והעדר אחריותו של האדם המודרני, 'נתינותו' הבסיסית המתרפסת בפני צו שעה פשוט. הזוועות הגדולות שאותן ראינו, הזוועות הגדולות יותר שעוד נראה, אינן מעידות על גידול במספרם של מורדים, אנשים פורקי עול, שאינם ניתנים לאילוף, ברחבי העולם, אלא על צמיחה קבועה במספר האנשים הכנועים והצייתנים."
• "הפחד העמוק ביותר שלנו איננו שאנחנו בלתי-כשירים. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו עוצמתיים מעבר לכל שיעור. זה האור שלנו, לא החשיכה, המפחיד אותנו… ככל שאנחנו מאפשרים לאור שלנו להאיר, באופן בלתי-מודע אנחנו מעניקים לאחרים את הרשות לעשות אותו הדבר. ככל שאנחנו משתחררים מהפחד שלנו, נוכחותנו באופן אוטומטי משחררת אחרים." (נאמר בטקס ההשבעה של נלסון מנדלה, נכתב ע"י מריאן ויליאמסון. מצוטט מתוך "תקשורת מקרבת – תקשורת לא אלימה" / ד"ר מרשל רוזנברג)