עבדות בישראל – אונס ממוסד
מאות נשים מוחזקות בערים מרכזיות בישראל בניגוד לרצונן, בדירות ומרתפים בהם הן מוכות ונאנסות רוב שעות היממה. רשויות האכיפה בישראל יודעות בדיוק היכן כלואות הנשים הללו אך לא פועלות לשחררן, וכלי התקשורת כמעט שאינם מדווחים על מצבן. מדובר בתעשייה שמגלגלת מיליארדי שקלים בשנה: תעשיית הזנות.

 

לא יודעות
בכל שנה נוספות לתעשיית המין הישראלית מאות נשים, בעיקר ממדינות חבר העמים על-ידי המאפיה הרוסית. רוב הנשים הן כבנות עשרים, והרבה צעירות יותר, אפילו ילדות. חלק מהנשים שמוברחות לישראל יודעות שתועסקנה כאן בזנות, אך אין אינן מצפות שעם הגיען יפגעו זכויות האדם שלהן פגיעה קשה כל כך: רובן המכריע לא עסקו בזנות במדינות המוצא, הן הגיעו לישראל בשל מצוקה כלכלית קשה. חלק גדול מהנשים ענו למודעות "דרושים" בהן נאמר להן כי תעבודנה בתור מטפלות, מלצריות, תופרות, פקידות, רקדניות או בנות לוויה, ומגלות שרימו אותן רק כאשר מעבירים אותן לבתי הזונות או מציגים אותן לפני הלקוחות הראשונים שלהן. ויש נשים שפשוט נחטפות ברחוב בעת ביקורן בארץ כתיירות ומאולצות לעבוד בזנות.

 

בניגוד לרצונן
מפקד משטרת חיפה: "אלה שמסרבות לעבוד מוכות, ומביאים להן כנופיות כדי לאנוס אותן ולהוכיח להן שאין ברירה. בסופו של דבר הן מסכימות ונמכרות. נשים אלו חייבות לעבוד יומן ולילה תחת פיקוח מתמיד ותחת איומים מתמידים. הבנות עושות מה שאומרים להן, שכן הן יודעות מה עלול לקרות להן ברוסיה. בנות שאינן רוצות לעבוד מקבלות סמים מסרסוריהן. הסרסורים מספקים אמפטמינים וספידים כאשר הם רוצים שהבנות תעבודנה קשה יותר. הם נותנים לנשים תרופות נגד דיכאון. חלקן מתמכרות." חוץ מכמה יוצאות מן הכלל, הנשים המוברחות לישראל שרויות בפחד. הן אינן מכירות את השפה, מסמכיהן האישיים נלקחים מהן, הן משועבדות לחובות, ותלויות לחלוטין בסרסוריהן. נשים רבות מוחזקות בניגוד לרצונן, בתנאים הדומים לתנאי כלא. הנשים מאולצות לשרת לקוחות שבעה ימים בשבוע, בממוצע של 13 שעות ביום. למרביתן לא ניתנות ימי חופשה, אף לא בזמן המחזור החודשי. לעיתים הן מורעבות או מואבסות בסמים עד שהן מתמכרות. נשים שמנסות להתנגד או לברוח מוכות ונאנסות עד שהן משתפות פעולה. עקב מעמדן הלא חוקי הן חשופות לניצול ולאיומים נגדן ונגד משפחתן שנותרו במדינות חבר העמים, המונעים מהן לברוח, להתלונן למשטרה ולהעיד נגד הסוחרים והסרסורים. השילוב של מעמדן – זרות בלתי חוקיות – ועיסוקן בזנות רק מחריף את פחדן. בדרך כלל, גם אם התלוננו, הנשים הן המוענשות, והן נכלאות ומגורשות, בעוד הסרסורים והסוחרים ממשיכים בשלהם. כמה מהנשים מעידות במשטרה אחרי שהן נעצרות, אך הן עדיין חוששות שיהרגו אותן כאשר תגענה הביתה. גם כאשר הן מצליחות לברוח – הן נתפסות ומואלצות לחזור לעבודה, ואף מענישים אותן באונס והתעללות גופנית.

 

לא מרוויחות
איש משטרה בכיר על סחר בנשים: "העסק הזה מגלגל מיליארדים. נערת ליווי יכולה לעשות בלילה בערך 1,500 שקל, נכפיל את זה בשלושים יום בחודש ונכפיל את זה ב 3,000 נשים – שזו הערכה גסה של מספר הנשים – ונגיע לסכומים אדירים. והכסף הזה, כמו הכסף של ההימורים, משמן, משנע את כל גלגלי הפשע, מחיסולים בעולם התחתון ועד קביעת השלטון. הרי אדם שמרוויח בכל אלה מיליארדים יכול לקנות מפלגה, יכול לקבוע מי יהיו חברי הכנסת ומי יהיו השרים." עם הגיען לישראל, הנשים נמכרות לבית זונות, מכון עיסוי או לאדם עשיר בתור "רכוש" פרטי, תמורת מאות עד אלפי דולרים או תמורת אחוזים מרווחיהן. מחירה של אישה נע בין 5,000 $ ל 10,000 $. אך בעוד הסרסורים גובים סכומים הנעים בין 100 – 600 ש"ח עבור פגישה, הנשים מוחזקות במשטר חמור של שעבוד חובות ולא מקבלות תשלום כלל: נאמר להן שרווחיהן מיועדים ל"החזרת החוב"- לכיסוי עלות הנסיעה והמסמכים המזויפים. מסמכיהן האישיים נלקחים מהן, מספקים להן מגורים במשך שנה אחת וכמה עשרות שקלים בשבוע לקניית מזון. לא נותנים להן בגדים, לפעמים הן מקבלות סיגריות. נשים ש"פדו את חובן" מקבלות בממוצע 20 ש"ח ללקוח. עם תום החוזה הנשים בדר"כ מגורשות בחוסר כל. לעיתים קרובות הסרסורים אפילו מלשינים למשטרה כדי שזו תאסור את הנשים, וכך יוכלו להתחמק מלשלם להן בתום החוזה: הנשים מגיעות לכלא הישראלי כשהן חסרות פרוטה. אם בכל זאת הצליחה האישה להבריח סכום כסף כלשהו החוצה במהלך פשיטה של המשטרה על בית הבושת, הכסף מוחרם על-ידי המשטרה כדי לממן את גירושה. הנשים שהסכימו לעבוד בזנות או בעבודה אחרת, באו לארץ בכדי להשתכר כסף ולשלוח הביתה, אך גם אם הצליחו לאגור כסף, עקב מעמדן הבלתי חוקי אין ביכולתן לפתוח חשבון בנק או להעביר כסף הביתה בקלות, ובכדי להעביר את הכסף, הן משלמות חלק גדול ממנו לסרסורים שיעשו זאת עבורן.

 

שחיתות של רשויות האכיפה בישראל
"המוכר או הקונה אדם להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקנייה כאמור דינו מאסר 16 שנים; לעניין זה, 'מוכר או קונה' – תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת." (סעיף 203 א' לחוק העונשין, התשל"ה 1977). מאז נקבע החוק הזה, בשנת 2000, רק בתיקים בודדים נפסקו עונשים חמורים, של שמונה עד עשר שנות מאסר, ובשאר גזרי הדין נגזרו עונשים של חודשים אחדים עד שנתיים. למרות העובדה שעברו כחמש שנים מאז תוקן חוק העונשין, וסחר בבני אדם הפך לעבירה שהעונש המרבי עליה הוא 16 שנות מאסר, סוחרי הנשים עדיין זוכים במרבית המקרים להסדרי טיעון ועונשים מקלים: לרוב שנתיים מאסר או פחות. הזנות עצמה היא חוקית (רק הסרסרות אינה חוקית) אך קורבנות הסחר אינן זוכות ליעוץ משפטי או סיוע נפשי מטעם המדינה. הנשים עדיין נתפסות כעברייניות ולא כקורבנות: במקרים לא מעטים נשים הבוחרות להעיד נכלאות בניגוד לנהלים. עדות תביעה אינן זוכות להגנה בזמן ההמתנה לעדות ומגורשות מיד לאחריה, לעיתים תוך סיכון חייהן במדינת המוצא. מומחים בלתי תלויים, בהם הפרופסור מנחם אמיר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מסבירים כי המשטרה מאפשרת למכונים לפעול בתמורה למידע שהמפעילים מספקים על פעילויות פליליות אחרות: למעשה, המפעילים והסרסורים משמשים מודיעים משטרתיים. עו"ד ישראל קליין המייצג סוחרי נשים: "בחישוב קל שאני עושה מגיעות כ 12 עד 20 בחורות, שלוש פעמים בשבוע. כלומר כ60 בחורות בשבוע, כ500 בחורות בחודש. אנחנו מדברים על 6,000 בחורות בשנה. המשטרה יודעת איך הן מגיעות." השוטרים מעורבים בסחר, כלקוחות בבתי הבושת, ביחסי ידידות עם בעלי בתי בושת, ובחלק מן המקרים אף בשיתוף פעולה ישיר עם הסרסורים והסוחרים (למשל, באמצעות אזהרתם מפני פשיטות מתוכננות) ולקיחת חלק בסחר עצמו. נשים שרואיינו העידו כי רבים מהלקוחות בבתי הבושת הם שוטרים, ואפילו העידו על קשרי ידידות בין שוטרים לבין סרסורים ועל העברת כספים בין הסרסורים לשוטרים. ביקורי שוטרים כלקוחות בבתי הבושת מעניקים הכשר לסחר בנשים, אך המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים מסרבת לפתוח בחקירה במקרים אלה, בטענה שמדובר בעבירה משמעתית בלבד. לכן, כאשר עוצרים אותן, הנשים מסרבות לדבר עם המשטרה או להעיד – אפילו כאשר המשטרה פושטת על המוסדות הללו. הנשים פוחדות כל-כך מסרסוריהן ומהשוטרים עד שהן אפילו לא מבקשות מהמשטרה להצילן.

 

הציבור הרחב
הסחר בנשים משגשג בשל הביקוש העצום, העומד, על-פי ההערכות, על כמיליון ביקורים בשנה בבית הבושת. בשונה מהדעה המקובלת, מרבית הלקוחות הם ישראלים, מכל שדרות החברה הישראלית ומכל הגילאים, כולל קטינים בגיל הבר מצווה. בעיניי לקוחות התעשייה, ה"ביקור" אפילו אינו נחשב לאונס.

 

מהגרי עבודה – עבדים זרים
בשנות ה-90', כשהחלו למנוע מעבר של פלשתינאים לתוך שטחי ישראל, החברות הישראליות החלו "לייבא" "כוח עבודה זול" ממדינות אחרות. סוכני חברות כ"א נשלחים למדינות אחרות, ומשכנעים אנשים לבוא לעבוד בארץ. תמורת "הזכות" לעזוב את משפחתם ומולדתם ולוותר על כל זכויותיהם, מהגרי העבודה נדרשים לשלם אלפי דולרים, אותם הם לעיתים קרובות לווים מהמאפיה המקומית, ואז הם נכבלים בהסכם כבילה למעסיק מסוים. השכר הוא בדר"כ זעום, ותנאי העבודה והחיים קשים. בשנים הראשונות הם בדר"כ עובדים רק על מנת להחזיר את ההלוואה שלקחו. במקרה שהמעסיק לא משלם להם או מכה אותם, אין ביכולתם לעזוב אותו (לברוח ממנו) כי אז הם נחשבים ל"לא חוקיים" – הם נכלאים למשך חודשים ומגורשים בחזרה לארצם, ומשלא החזירו את חובם, הם עלולים להירצח, יחד עם בני משפחתם. המדינה אינה אוכפת אי תשלום שכר ואינה מענישה כמעט לעולם על התאכזרות למהגרי העבודה. לסוחרי העבדים יש קשרים בצמרת הממשל. למשל, אורי שני, שהיה ראש לשכתו של ראש הממשלה אריאל שרון, הוא אחד המעסיקים הגדולים של עבדים זרים (כמנכ"ל "שיכון ובינוי"), ואחיו (חנן שני) הוא אחד היבואנים הגדולים של עבדים זרים.

 

לחץ עולמי
החוק האמריקני אוסר על ממשלת ארה"ב להעביר כספים למדינות שנמצאות ברשימה השחורה של המדינות שמעודדות (או לא פועלות לעצירת) "הסחר בזונות, עובדי כפייה וילדים שמשועבדים למין" – כמו ישראל. לחץ של ארגונים אמריקנים על ממשלת ארה"ב לקיים את החוק ולהפסיק העברת כספים לישראל עקב סחר בבני אדם, גרם לישראל להקים ועדות ולבצע כמה פעולות למראית עין, על מנת שתוכל לעלות בדירוג, לקטגוריה של "המדינות שאינן ממלאות לחלוטין אחר הסטנדרטים האמריקניים בתחום, אך מגלות מאמצים כדי לשפר את המצב." לאחרונה פורסם דוח חדש על ידי מחלקת המדינה של ארה"ב שממקם את ישראל שוב ברשימה השחורה, של המדינות שנמצאות תחת אזהרה לפני הטלת חרם בינלאומי עליהן, יחד עם סין, מצרים, מקסיקו, רוסיה, קפריסין, פרו ואחרות. בדוח נכתב ש"ישראל הועברה לרשימה בשל כישלונה לספק מידע על מצבם של עובדים בכפייה. הממשלה לא העבירה חוקים המטילים אחריות פלילית על כל סוגי הסחר בבני אדם, כולל חקיקה למניעת סחר בעובדים".

מידע נוסף:

• איך מרוויחים בעלי העיתונים הגדולים מסחר בנשים?
  http://www.scoop.co.il/article.html?id=8585

 

• ארגונים מסוימים מנסים להשתיק את המאבק בסחר בנשים וטוענים שהתופעה קטנה. אולם במציאות התופעה הולכת וגדלה:
  סוחר נשים אחד שלבדו סחר במעל 10 אלף נשים
  http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=646867

 

• "מכוני הליווי חוצים את גבול התחנה המרכזית ועוברים לבנייני מגורים בלב תל אביב."
  http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1072298.html

 

• "הסחר בבני אדם בישראל גדל, יחידת עוז והמשטרה משותקות. דו"ח ש ל"הארץ" חושף: חרף הגידול בפניות לארגוני סיוע מצד עובדי כפייה ונשים ששועבדו לזנות, יחידת עוז, שקיבלה תקציב של מיליונים, לא פעלה בנושא עד כה."
  http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1122516.html

הצטרפו לקבוצה בפייסבוק נגד סחר בנשים