אפשר לשנות!
תושבי תל-אביב, חיפה והרצליה
עוצרים בנייה בחופים
(מתוך הספר "התעוררות לפעולה ישירה" מאת
רוני ערמון)
במהלך
אביב-קיץ 89' התעוררה פעילות ישירה לעצירת הבנייה בחופים. סיפורה של ההתעוררות
מובא כאן כלקחים אישיים שלי, כהזמנה לחשיבה וביקורת.
כעשרה פעילים עמדו למרגלות פרויקט הבנייה
"סי-אנד-סאן”. מפלצת הבטון ניצבת באזור, שהיה פעם חלק מרכס הכורכר בחופה
הצפוני של תל אביב. תחושה של תלישות וחוסר-אונים אופפת את הסיור המודרך. מונחים,
כמו חריגות-בנייה ושינוי ייעוד למגורים ובנייה בלתי-חוקית, התגמדו נוכח ממדי ההרס.
איך אפשר לעצור אותם? נשלח מכתבים? נחתים על עצומות? נפגין?
העגורן סב על צירו, ופתאום עלה רעיון מקורי: לעלות
על העגורן ולתפוס אותו, כך שנמנע בגופנו את העבודה עליו. אם נצליח לעלות על
העגורן, אף אחד לא יוכל להוריד אותנו. ומהרעיון, התגבשה קבוצה. נאספו חבלים, מזון,
בגדים חמים, ופלאפונים. העבודה הלילית הסתיימה לפנות בוקר: הועלה הציוד, ניתלו
השלטים והוקם אוהל על המנוף. תפיסת העגורן הושלמה. למרגלות אתר הבנייה הוקם אוהל
אינדיאני, כדי לתמוך באנשים שעל המנוף ולסייע להם. בשעות הבוקר החלה התקשורת
להגיע, ונושא הבנייה על חשבון חופי תל-אביב עלה על סדר-היום העיתונאי. חילחלנו את
הסיסמאות "חוף הים שייך לעם", ו"די להרס החוף". השהייה על
המנוף נמשכה שלושה ימים. ידענו את התקשורת כי ראש העירייה דאז, רוני מילוא, רכש
דירה בפרויקט העתידי. במהלך שהותנו על העגורן, הוא נמנע מלהתראיין לתקשורת ולהגיב
בעניין אחריותו לפרויקט. שבועיים אחרי הירידה מהעגורן, אחרי פעילות משולבת עם
'החברה להגנת הטבע' ו'אדם טבע ודין', הכריז מילוא על הקפאת כל תכניות הבנייה לאורך
חופי תל-אביב. הכרזה זו זכתה לתמיכה מצד רוב חברי מועצת-העיר. חבל שצריך לבעוט לממסד
בביצים כדי שהשכל ייכנס להם לראש. בלי תיאום מראש, הפעילות על המנוף הצליחה להמריץ
ארגונים נוספים בפעילותם להצלת החופים. סי-אנ-סאן היה כבר בשיא בנייתו בזמן
הפעולה, אך חופים אחרים ניצלו מתכניות בינוי.
ראש העירייה דאז, עמרם מצנע, וחבר מרעיו פעלו בשנים
האחרונות בחריצות לשעבוד חופיה הציבוריים של העיר לטובת רווחיהם של כרישי-
נדל"ן. "מגדלי חוף-הכרמל" הם רק קצה הקרחון לעומת המרינה, שתיכנונה
כלל ייבוש של שש מאות וחמישים דונם לאורך שני ק"מ של חוף פתוח. מרינה זו
סיכנה נכסי טבע ותיירות מקומיים, וגם את זרימת החולות החיונית לשימור החופים מצפון
לה. שיתוף-פעולה שנמשך כשנתיים בין 'פעולה ירוקה', התארגנויות מקומיות וארגונים
נוספים – הצליח לעכב את אישור הפרויקט. תוך שהיזמים מתכוננים לסיבוב הבא בוועדה
הארצית לתכנון-ובנייה, התחלנו להתכונן לתפישת המנוף בפרויקט מגדלי חוף-הכרמל. שוב
הוקם הגרעין, התאספו אנשי הסיוע עם הציוד, והעגורן נתפס בן-לילה. בו בזמן, עם אור
ראשון, נחסמו הכניסות לאתר הבנייה. הסיקור התקשורתי של ההרס במגדלי חוף הכרמל
המחיש לציבור את ההרס, שצפוי אם יאושר פרויקט המרינה בחיפה. העניין התקשורתי לא
דעך גם אחרי הירידה מהמנוף. כשעלה נושא המרינה בוועדה הארצית לתכנון-ובנייה, נדחה
הדיון למועד יותר מאוחר. בשלב זה נכנס לעניינים המשרד לאיכות-הסביבה, אשר בעבר אמר
נואש מהנושא. מפלגת הירוקים, שזה עתה נוסדה, סייעה בהגשת תלונה למשטרה על
אי-חוקיות הפרויקט. שיתוף-פעולה בין גורמים רבים קבר את נושא המרינה במסגרת שקבעו
חוקי התכנון הקיימים. בעקבות כך, היזמים פנו לנסיונות לשנות את החוק. בשנים
האחרונות אני רואה שככל שתושבים וארגונים מצליחים לעכב, ולעצור פרויקטים הרסניים
באמצעות חוקי תכנון ובנייה – כך הפקידים העובדים בשירות היזמים )גם חברי ממשלה הם
פקידים( פועלים כדי לרסק את מה שנשאר מחוקים אלה. הם מקשים על אזרחים שרוצים להביע
התנגדות. במסגרת חוקי מדינה, כל דרך פעולה שמובילה לשינוי אמיתי הופכת
לבלתי-אפשרית או בלתי חוקית.
בתכנית-המתאר הארצית לחופים (תמ"א 31) מסומנים
ארבעה-עשר אתרים אפשריים להקמת מרינות. היזמים בונים מרינה, לכאורה כפרויקט תיירות
– אלא ש"בתי המלון" (שהם מקימים בעורפה) עוברים "שינוי ייעוד"
לבתי-מגורים. המרינה היא עוגן לבניית בתי-מגורים המיועדים לבעלי-ממון, על חוף אשר
היה של כולנו. במרינה הרצליה ניתן ההיתר מטעם ראש-העירייה אלי לנדאו. בעוד נשקלת
הגשת בג"ץ נגדו, הוחלט בצעד-מחאה להשבית ככל יכולתנו את הבנייה באתר. הפעם,
נתפסו שלושה עגורנים בלילה אחד: אחד גדול ושניים קטנים. השהייה על המנופים נמשכה,
חרף איומים בתביעות-נזיקין כבדות. תפיסת העגורן עצרה את הבנייה באתר, ואילצה את
הקבלן לשכור מנוף נוסף. זו הייתה התפיסה הארוכה ביותר; היא נמשכה ארבעה ימים.
בפעולה זו ניסינו להסב את תשומת-לבו של הציבור
לשיתוף-הפעולה בין היזמים ובין ראשי-העיריות – בבניית מרינות, המיועדות לקדם
בנייה-למגורים על חשבון החופים שלנו. כיסוי תקשורתי היה בעיקר מקומי; הפעולה זירזה
פעילות ציבורית מקומית, ויצרה ערנות מוגדלת בקשר לבנייה בחופים. המרינה בהרצליה
כבר נבנתה. אנו רצינו למנוע את הקמתה של המרינה הבאה, שתוכננה על חופיה המקסימים
של נתניה. אני חושב שמאמצינו עזרו למנוע את בנייתה, ולעודד פעילות לשימור
החוף.
תפיסת העגורנים היא טכניקה שיכולה לעכב את העבודות בשטח
על-ידי מספר מינימלי של פעילים נחושים. די באדם יחיד היושב על המנוף, כדי למנוע את
הפעלתו וליצור לחץ כלכלי על "מפתחי" החוף. חוקיותם המוטלת בספק של
פרויקטים אלה יוצרת מקור ללחץ ציבורי נוסף על המערכת.
סיכום:
רצף הפעולות הוביל לשינויים
בתודעה הציבורית ובפעילות לעצירת פרויקטים הרסניים. אולם, לזמן קצר מדי הונף השוט
על היזמים ושותפיהם ברשויות העירוניות. אמנם, הצלחנו לבטל ולעכב מספר לא מבוטל של
פרויקטים בעלות של מאות מיליוני דולרים. אבל לא יצרנו לעצמנו אג'נדה של פעולה
ישירה מתמשכת. קבוצה הפועלת מתוך תפיסה משותפת והבנה מהותית של פעולה ישירה, הייתה
יכולה להמשיך בפעילות בקצב שלה עד להשגת הישגים מתמשכים – לא רק בשמירת החופים,
אלא בהתנגדות שורשית לעריצות בעלי-ההון. כדאי ללמוד להתמודד עם השחיקה הפנימית
שלנו.