אפשר לשנות!
תושבי בריטניה מפסיקים סלילת
הרסנית של כבישים
(מתוך הספר "התעוררות לפעולה ישירה" מאת
רוני ערמון)
שני נוודים שמאסו בזיהום החלו
למחות. זוהי תחילתה של תנועת המונים שהצליחה להכשיל את תוכניות סלילת הכבישים של
ממשלת תאצ'ר, תנועה שדבר לא עצר אותה: לא מעצרים המוניים ולא אלימות משטרתית: הם
התבצרו בבתים, ברחובות, על העצים ועל המנופים, עד שהמסר עבר.
בתחילת שנות ה-
"תנועת המאבק בסלילת כבישים
באנגליה היא התנועה המהפכנית המוצלחת ביותר במערב אירופה במחצית השנייה של המאה
ה-20. הנאבקים הצליחו להביא שינויים מאוד רדיקלים, בזמן קצר. תוכנית ממשלתית,
שהוקצבו לה מיליארדי ליש"ט, שונתה מהקצה אל הקצה. זאת כתוצאה מהשפעה ישירה של
פעילות אזרחית, וללא צורך בהחלפת השלטון. לאנשים שנאבקו יש הרבה במה להתגאות.
בשנת 1992 הגיעו שני נוודים
והקימו מחנה ליד ווינצ'סטר. בתקופה זו, התקציב הבריטי לסלילת כבישים היה 23
מיליארד ליש"ט. תאצ'ר הודיעה כי "אין דבר שיעמוד בפני כלכלת המכוניות
האדירה", ושר התחבורה קידם את "תוכנית סלילת הכבישים הנרחבת ביותר מאז
הרומאים". סלילת כבישים קודמה כחלק מהאידיאולוגיה השלטת של בעלות פרטית
ואינדיבידואליזם. התחבורה הציבורית – המעודדת מפגש אנושי, ומופעלת בידי עובדים
מאוגדים – נתפסה כמשהו שחלף זמנו. סלילת כבישים מאפשרת חוזים שמנים לקבלנים התומכים
בפוליטיקאים, הרבה מעבר לטיפוח אמצעי התחבורה הציבורית הקיימים. הממשלה לא השאירה
כלום ביד המקרה. ההחלטה לסלול את הכביש, התקבלה לפני השימוע והדיון הציבורי.
הוועדות קיבלו מנדט לדון בהסטת המסלול לפה או לשם – לא בנחיצות הפרויקט באופן
כללי. לא ניתן היה להעלות שאלות כמו אלטרנטיבות של תחבורה ציבורית, או היעילות של
הכביש בהקלת עומס התנועה. כל חברי הוועדה היו גברים, רובם לאחר קריירה צבאית. הם
ידעו המון על הנדסה אך לא היה להם מושג בדמוקרטיה. ההחלטה לבנות את הכביש נבעה
מניתוחי עלות/תועלת כה עלובים, שאף פקידי משרד התחבורה התנערו מהם. המשרד התעלם
מדוחות שנעשו מאז שנות השלושים, המראים כי סלילת כבישים חדשים יוצרת עומס תחבורתי
במקום להקל אותו. אזרחי בריטניה נדחפים לייאוש בראותם את המרחבים נעלמים, ילדיהם
נחנקים מזיהום, ושלוותם נהרסת.
עד להגעת זוג הנוודים לטוויפורד דאון.
הם נדהמו מההרס הצפוי לנוף
המדהים – הנושא עקבות מתקופת הברונזה, עמוס במינים נדירים של צמחים וחרקים – והכל
למען חיסכון משוער של שתיים וחצי דקות נסיעה. זה היה הזמן לחדול ממילים ולמלא את
החלל הדמוקרטי במעשים. עם תחילת העבודות על הפרויקט הצטרפו אליהם עשרות, מאות
ולבסוף אלפי אנשים. כך החלה תנועת המחאה המדהימה והצבעונית של שנות ה-90'. בתוך
חודשים החלה הפעילות האמיצה מטוויפורד להתפשט לאזורים אחרים. מחאות נגד כבישים
התחוללו באתרי סלילה והרס במזרח לונדון, סלסבורי היל, עמק סטנוורס ליד ניוברי,
אקסטר, ועשרות מקומות נוספים. המאבקים האירו בצבעוניותם את הנוף הפוליטי האפור,
והצטרפו יחד להתעוררות פוליטית נרחבת. עשרות אלפי אנשים שנמצאים בדרך-כלל בשוליים
החברתיים, התעוררו וגילו מחדש הערכה לעצמם. הם מצאו דרך למעורבות בחיים הציבוריים.
ממחאה – לתנועת העצמה.
תחילה התעלמו מהם, אחר-כך רדפו
אותם. אלפי מאבטחים נשכרו, רבים מהם עם תיקים פליליים על אלימות. צבא ברוטלי של
בריונים. כשהם נכשלו – החלו הפעילים להישלח לכלא, תוך שהם מאויימים בתביעות
חסרות-בסיס. השיא הוא סדרת חוקים ידועה לשמצה, הנותנת לשוטרים סמכויות ושיקול-דעת
נרחבים ביותר כדי לסכל הפגנות לא אלימות: Criminal Justice Bill. הפעילים לא נרתעו, אלא חיזקו את נחישותם. קולם החל להגיע באופן
יותר נרחב לציבור הבריטי. המסר החל להילקח ברצינות גם על-ידי העיתונות הממוסדת.
הממשלה התחילה להזיע. פקידים במשרד האוצר השתמשו בעלויות הטיפול בפעולות הישירות
כדי ללחוץ את משרד התחבורה. נחשפו דוחות העוסקים בקשר בין עלייה בעומס התחבורתי
ובין הזיהום הסביבתי. הפעילים הגיעו למרכזי הערים כדי לדרוש שכספי תכניות הכבישים
יופנו להשקעות בתחבורה ציבורית. תוכנית הכבישים הממשלתית קרסה. בשנת 1996 קוצצו 17
מיליארד לירות שטרלינג מתקציב הכבישים, ובעיקר נחסך הרס של שטחים נרחבים. פקידי
ממשלה הודו בטעותם. תחבורה ציבורית החלה להיות מקושרת עם קידמה. ככל שנמשכו
המחאות, ועם התחלפות הממשלה, קוצצו תכניות הכבישים עוד יותר.
יש תוכניות מגלומניות נוספות על
שולחן המתכננים, אבל במידה פחותה מאוד בהשוואה לעבר. יעבור עוד זמן רב, עד
שבריטניה תקבל את מדיניות התחבורה שאזרחיה ראויים לה – אך לעולם לא תוכל ממשלה
במדינה זו לדרוך על אזרחיה באופן כה ברוטאלי כדי לקדם תוכניות פיתוח הרסניות. זהו
אחד מהנצחונות שהשיגו אנשים מול הממסד.”
אחד המאבקים בסדרה החל בשנת 1993
במזרח לונדון כדי לבלום את ההרס הצפוי בידי כביש -M11 .
הכביש תוכנן בתוואי שהכיל בתוכו נתח מהיער הסמוך; ובהמשכו – מאות בתים שיועדו
להריסה. אחרי שהתושבים מיצו את כל ההליכים החוקיים, וטענותיהם לא זכו לאוזן קשבת –
הגיעו לאזור פעילים מתנועת Earth First!, ויחד עם
התושבים המקומיים החלה סדרה של פעולות ישירות ספונטניות ואי-ציות אזרחי כדי לבלום
בפועל את העבודות. הפעולות היו חדירה המונית לאתרי הבנייה והורדת הגדרות המקיפות
אותם. בניית בתי עצים על עצים שעמדו להיכרת, והתיישבות בהם. כניסות לבתים שתושביהם
פונו ועמדו להיהרס, והתבצרות בתוכם. חפירת בונקרים מתחת לאדמה, שהפעילים התבצרו
בהם כדי להקשות על הפינוי. עץ אחר עץ, בית אחר בית, רחוב אחר רחוב – וחברות האבטחה
והמשטרה נאלצו להתמודד עם היצירתיות של הפעילים במבצעי פינוי נרחבים, המייקרים את
העלות של הכביש. הם פונו בכוח מהבתים שפלשו אליהם – והמשיכו לצבוע, לבצר, להקים
מרכזים קהילתיים. למרות הכאב מול הבית ההרוס, הם המשיכו לתפוס את הבתים הבאים
המתוכננים להריסה. מלבד פעולות ממושכות אלו נבנה מרכז למאבק שמומן כולו מתרומות,
והמאבק נעשה למבצע שנקרא Operation Road .Block . באמצעות עבודה טלפונית אינטנסיבית גויסו בכל יום עשרות אנשים
לעצירת דחפורים, ולעיכוב עבודתם של כלים כבדים ומנופים. השיא הבריטי לשהייה על
מנוף ומניעת השימוש בו הוא שישה ימים, שש שעות, ושלושים ושש דקות.
אין טעם לנסות ולהעתיק מאבקים – אך מאבקים שונים יכולים
לתת רעיונות והשראה. הסיפור על תפיסת הבתים ברחוב קלרמונט יכול ללמד על הרוח
והטקטיקות של המאבק. רחוב קלרמונט היה על תוואי הכביש המתוכנן. פעילים פלשו אל
הבתים והחלו לבצר אותם. זו הייתה התפיסה הנרחבת האחרונה במאבק נגד הכביש.