כלים לשינוי

מאבקים שהצליחו

קמפיינים רצים

לוח אירועים

לוח דרושים

עצומות

פורום

מאמרים

צור קשר

משנים

אפשר לשנות!

המזרחים בישראל מתארגנים ומתקוממים – ריאיון עם ראובן אברג'יל, "הפנתרים השחורים"

 (מתוך הספר "התעוררות לפעולה ישירה" מאת רוני ערמון)

 

'הפנתרים השחורים' התעוררו, בתחילת שנות השבעים, מתוך המצוקה הקיומית בשכונת מוסררה בירושלים. משם קמה ההנהגה של תנועה חברתית לוחמת, אשר עוררה פעילים בכל רחבי הארץ למאבק נגד הממסד ונגד האפליה הגזענית שאיפיינה את מדינת ישראל מאז ומעולם. ראובן אברג'יל הוא ממקימי התנועה. ריאיינתי אותו כדי לשמוע על דרכי פעילותה של התנועה באוירה הממסדית העויינת, את לקחי העבר, ואת מסקנותיו לגבי העתיד.

 

איך הוצאתם את האנשים לרחוב, למאבק?

על מנת להוציא את האנשים לרחוב, לא היינו צריכים להתאמץ – כי בתקופה שהחלטנו להקים את תנועת 'הפנתרים השחורים', האווירה ברחוב הייתה קשה ומדכאת, אותה אווירה שאני חווה כיום ברחוב הישראלי. המצב היה קשה, בלתי-אפשרי להמשיך לחיות. סך-הכל היית צריך לצאת לרחוב, להביע את עמדתך – ומייד מצאת איתך עשרות אנשים שמזדהים איתך, ומבקשים דרך איך לעשות זאת. המיוחד בפנתרים הוא שהמנהיגות האותנטית יצאה מהשכונות – ומייד אותם אנשים שגרו בשכונות וסבלו מאותן הבעיות, מהאימפוטנטיות, הצטרפו למנהיגות המקומית. זאת הייתה הצטרפות על רקע הזדהות והיכרות אישית עם האנשים שעמדו בראש התנועה.”

 

יש פעילות שאתה זוכר במיוחד?

אם הייתי צריך להסביר כיום לאנשים איך לבצע פעולות כמו אלה שביצענו – מסתבר שלא צריך להשקיע המון, לא צריך לוגיסטיקה, ולא אינטליגנציה מיוחדת. מה שצריך זה זעם, רצון טוב, קביעת יעדים ומטרות. היעדים היו ברורים, והמטרות היו בשפע. איפה שנגענו – פגענו. החלטנו לעשות פעולה של גניבת חלב מעשירים. התלבטנו מעט, אבל מייד יצאנו לפעולה. החלטנו לכתוב כרוז התנצלות לאנשים שיקומו בבוקר ותיגרם להם אי-נעימות כשהם לא ימצאו את בקבוקי החלב. כתבנו שזה לא יהיה נורא אם באותו בוקר, החתול לא ישתה את החלב שלו. הבטחנו שלא נחזור על הפעולה בשלב זה, ושיקבלו את ההתנצלות שלנו בהבנה. באותה נשימה כתבנו כרוז נוסף לעניים בשכונות המצוקה, איפה שהנחנו את הבקבוקים מאחורי פתח הדלת. כתבנו להם: אנשים יקרים, עניים יקרים, אתם מקבלים מאיתנו במתנה בקבוק חלב בבוקר זה. מזמן לא היה לכם בקבוק כזה בבית, שתו אותו להנאה ותנו לילדים הקטנים. אנחנו מבקשים מכם לא להתרגל, כי מחר בבוקר לא תמצאו עוד בקבוק של חלב. אם אתם רוצים עוד בקבוק, הצטרפו אלינו למאבק כדי שלכולנו יהיה מספיק חלב לשתות. זו הייתה פעולה שלא דרשה השקעה של דיונים או מחשבות – אלא פשוט פעולה ישירה מתוך הבטן, אינטואיציה שהובילה לסלחנות והבנה גם מצד העשירים שכביכול פגענו בהם; וגם העניים שהבינו שהם צריכים לקחת את האחריות על החיים שלהם.”

 

איך נוצר השילוב בין המיליטנטיות של הפנתרים ובין הרוך שבא לידי ביטוי בחלק מהפעולות?

השילוב הזה נבע מכך שהפנתרים צמחו מתוך שכונת מוסררה – ולא משכונות אחרות שהיו במצב הרבה יותר קשה מאיתנו, כמו שכונת הקטמונים, שכונת האזבסטונים, או עיירות-הפיתוח. אלה היו שכונות שהיו במצוקה עמוקה יותר מהמצוקה הארצית הכללית. כמו-כן אנחנו גדלנו על סרטים של המהפיכה הבושלביקית. לא היה לנו מועדון תרבות במוסררה; האנשים היחידים שהיו מוכנים להנעים לנו את הזמן, היו מהתנועה הקומוניסטית. הם היו מביאים סרטים על המהפיכה, על לנין וטרוצקי; מאמרים של רוזה לוקסמבורג ושל קרל מרקס. ראינו בסרטים את המאבק ואת העלייה על הבריקדות אל מול ממסד אכזר שרמס בכוח וברשעות את ציבור הפועלים ברוסיה. חשבנו, למה זה לא יכול להתרחש כאן. לא רצינו להיות קומוניסטים אבל רצינו להעתיק את צורת המאבק מהמהפכה הבולשביקית. הבנו שאין לנו מאבק נגד העשירים או בעד העניים. הבנו שיש איזה מערכת פוליטית שמפעילה את הכוחות האלה מלמעלה.”

 

העשירים הם לא חלק מהשיטה הזו? הרי אלה העשירים ביותר שמנהלים את התקשורת, שמנצלים עובדים?

לפני 13 שנים זה לא היה כך. מדינת ישראל קלטה ניצולי-שואה, עירומים שהגיעו ורק בשר על גופם. היא קיבלה לכאן עולים חדשים מארצות המזרח, שהיו מסודרים מבחינה כלכלית באופן יחסי ליהודי אירופה שהגיעו לכאן. כאן התהפכו היוצרות – ואותם אנשים שהגיעו עם כסף מעיראק, מתורכיה, מיוון, ממרוקו, מתוניסיה, נהפכו כאן לעירומים ועניים. אלו שהגיעו ממזרח מאירופה, מכבשני-האש האיומים לאחר מלחמת-העולם השנייה, נהפכו לחלק מהשיטה. המערכת אהדה אותם ופתחה להם את שערי הכלכלה במדינה, והם התעשרו כי המערכת איפשרה להם להתעשר. כיום העשירים נהפכו לאנשים רשעים ולחלק מהשיטה – ומכוח ההרגל לצבור הון הם כבר לא רואים בעיניים ופוגעים בכל מי שמנסה ומעז להתקרב אליהם. אם לפני שלושים שנה יכולתי להתייחס אליהם כאל קבוצה של מתעשרים – הרי שכיום הצטרפו כוחות-רשע שלא היו כדוגמתם, התקשורת, העיתונות והרדיו שלא היו בממדים כאלה. הם הפכו לכוחות-על המפעילים את כל היכולות והשיטות שלהם כדי לדכא את האוכלוסיות החלשות, ולתת כוח בידי המתעשרים והעשירים. זה מה שמזין אותם. התקשורת אינה יכולה להתקיים מהבטחת-הכנסה של אנשים. היא כן יכולה להתקייים מבורסות, מבנקים, ומתעשיינים. טבעי הדבר שהם יחברו יחד, לצבור את ההון ולדכא את האוכלוסיות החלשות.

אני רואה בזה מאבק בין שתי קבוצות שוות מבחינת היכולת. אם האוכלוסיות החלשות היו מתארגנות כפי שהכוחות העשירים והתקשורת מאורגנים – אני מאמין שהכוחות היו נוטים לצד העניים, והמצב היה משתנה. אבל מכיוון שהפעילות היא חד-סטרית, מהצד של העשירים והתקשורת – אז הם יכולים לחגוג ולעשות כאוות נפשם, כי הם יוצאים מנקודת-הנחה שאין התנגדות למעשיהם. כוח ההרגל חזק הרבה יותר מהרצון לתת משהו למישהו אחר, אם בכלל.”

 

בראייתך את התקופה מאז הפנתרים – מדוע אין התארגנות עממית? מדוע העניים לא מציבים התנגדות?

במשך 35 שנות קיום המדינה, הממסד הצליח בשיטות המתוחכמות שלו לפלג אוכלוסיות לקבוצות ולתתי-קבוצות. נוצר קרע; לא רק בתוך העם – אלא בתוך הקבוצות העניות, ובתוך תתי-הקבוצות של העניים. מעבר לכך, נקבעו סטנדרטים של מי אומר, מה הוא אומר, למי מותר לומר, ומה אסור לומר. המערכת הצליחה לגרום לכך שהמזרחים ישנאו את הערבים, הערבים ישנאו את המזרחים, המזרחים שונאים את הקיבוצניקים, הקיבוצניקים שונאים את המזרחים, החילוניים שונאים את הדתיים והדתיים שונאים את החילוניים. העשירים שונאים את העניים, והעניים שונאים את העשירים. יש קבוצה אחת שאינה מעורבת באף אחת מהדברים שהזכרתי. הם יושבים גבוה למעלה בעמדה של שיפוטיות, ואת כל הקבוצות הם יעמידו בחיכוך מתמיד. החיכוך המתמיד גורם בכך לליבוי היצרים, לליבוי שנאה, ולליבוי הכעסים בתוכם; והקבוצה השלטת, כל הזמן כאילו משליטה סדר בתוך הקבוצות האלה – והיא שקובעת את סדר-היום הציבורי מתוך כוח השיפוט שלה מלמעלה. היא שמתווה את הדרך, ואומרת לאנשים מה טוב להם ומה רע להם.

כך גם בנושא של היחסים בין היהודים והערבים. המערכת השלטונית היא היחידה שרשאית וראויה לדבר על שלום. כביכול להם יש את המעמד הזה, מבחינה מוסרית וכלכלית ושלטונית. אף אחד אחר לא יכול לדבר על התחום הזה של השלום, כי בלאו-הכי אתם נמצאים בעימות במשך כל השנים. אז כשאתה מעמיד קבוצות בחיכוך מתמיד, זה כמו לקחת שתי פצירות ולשייף אותן כל הזמן. התוצאה ברורה מאוד: אתה תקבל רק גיצים ואש. זה מה שקורה בתוך האוכלוסיות האלה העניות: היהודים והערבים, העולים החדשים מול העולים הוותיקים, בין החילוניים לדתיים. מי שחוגג סביב כל העניין, הן אותן קבוצות שליטות שנהנות מן הרווחים ומן הסכסוכים המתמידים בתוך הקבוצות האלה. לכן הסיכוי, שקבוצות אלה יקומו ויתנגדו לשלטון המושחת או לרודנים האלה, שואף לאפס. יש ניגוד אינטרסים בתוך הקבוצות ותתי-הקבוצות האלה. עד ששמה לא יבינו שיש מישהו שגורם לכך שהם יתנהגו בצורה זו – הם לא יוכלו להפנות את האש כלפי האויב העיקרי, שהוא השלטון, והעשירים, והמתעשרים, והיזמים, וקומץ המשפחות ששולטות בתקשורת במדינה הזו. מאיפה זה בא? זה בא מחוסר ידיעה, חוסר אינפורמציה, וחוסר הבנה. לו היה ביכולתי כיום להעמיד על סדר-היום הציבורי תהליכים של שינויים חברתיים – קודם-כל הייתי מחנך לאזרחות ולמאבק בשיטה המאוסה. הייתי מנסה לחנך אנשים, לפני שהם לומדים קרוא וכתוב, איך להגן על זכויותיהם מול הדמוקרטיה שמתיימרת להיות דמוקרטית. מדברים בשם הדמוקרטיה ומתנהגים בברוטליות כלפי אנשים. הדמוקרטיה היא חד-סטרית ואינה תורמת לאוכלוסיות החלשות.”

 

מה רציתם להשיג במאבק?

בתחילה, המאבק שלנו נבע מתוך הכאב האישי של כל אחד מאיתנו. הרבה יומרות לא היו לנו. כשהתחלנו והתארגנו – לא מייד יצאנו להפגנות, אלא ישבנו בינינו לבין עצמנו. עשינו תהליך תרפויטי והשיחות האלה הולידו את התנועה. השיחות האלה גרמו לכך שנבין את גודל הבעיה האישית שלנו. הדרישה הבסיסית שלנו הייתה שיפור תנאים אישיים. כתבנו את עשרת הדיברות שלנו, מתוך החינוך המסורתי שלנו, כמקביל לעשרת הדיברות המופיעות בספר התנ"ך. הסתכלנו על דיברות כמו לא תרצח, לא תחמוד את אשת רעך, לא תגנוב. הסתכלתי אני על עצמי. אני כמעט כל יום הייתי גונב; אם לא הייתי גונב – לא הייתי שורד, לא היה לי מה לאכול בביתי, והייתי צריך לעשות את הדברים האלה. התחלתי לחשוב: מי גורם לי לעשות את הדברים האלה? אני לא נולדתי גנב, ולא נולדתי חמסן, לא נולדתי לרע. למה אני כזה? הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי אנשים אחרים שמחופשים יפה, לבושים יפה, והם האנשים שהיו עבורי הרוע בהתגלמותו. הרגשתי צורך לצאת כנגד האנשים האלה. למה עשו לי את זה? כעסתי, לא על המצב האישי שלי כמו על למה הם עשו לי את זה. משם יצאתי לפעולה. הרגשתי שאני חייב לשנות את המצב שלי. איפה אני מתחיל? בעשרת הדיברות שלנו כתבנו: די לעשר בחדר אחד; די לרדיפות של המשטרה; די לסטיגמות שנטבעו בנו; די לזה שאנחנו לא יכולים לשרת בצה"ל בגלל תיק פלילי זה או אחר. סך-הכל, מה שאנחנו ביקשנו זה להיות חלק מהחברה, וכל הזמן דחקו אותנו להיות מחוץ לחברה. כמנודה, כמוקצה. רציתי לקבל את הלגיטימציה של עצמי.

הדרך היחידה לקבל את הלגיטימציה היא לצאת מעצמי אל הרחוב, וללחוץ ולהילחם בכלים שלהם. באלימות? אז באלימות – כי כל מה שנעשה לי, נעשה ברגל גסה. אני לא האמנתי בלקבל את זה בזרי פרחים או בהושטת יד ואהבה נלעגת. אני אמרתי שמה שנלקח ממני באלימות אני אחזיר אותו אלי באלימות; וזה היה המסר הברור לכל האנשים שיצאו איתנו לרחוב. כשהעמידו את השוטרים ממולנו, ראינו את השוטרים מהשכונות. הם לא הגיעו מצפון ת"א ולא מהאוניברסיטאות. שחורים כמונו. עומדים מולנו עם אלות. זה היה רגע כואב ומכאיב. אבל אנחנו ידענו ששתי הקבוצות האלה, גם המפגינים וגם השוטרים, נלחמים על החיים שלהם. אלה על הפרנסה שלהם, ואלה על הכבוד שלהם. אני ראיתי במפגש שלי מול המשטרה ההיא, שליחות שלי אל מול השוטר ההוא. שאני אקבל ממנו את האלה בראש – אבל אני אשרת אותו ואת הילדים שלו, מה שהוא מנוע מלעשות. אני חושב שזה נתן לנו את הכוח לספוג את המכות מהמשטרה, ולהרגיש עם זה טוב. יש משפט בערבית שאומר "דרבת חביב, זביב". זה אומר, מכה שאני מקבל מאדם יקר לי היא כמו צימוק בעוגה.”

 

אלו אמצעים הפעיל הממסד כדי לנסות לפורר, להפריד, לשבור את 'הפנתרים השחורים'?

הפעולה הראשונה של המשטרה החלה עוד לפני ההפגנה הראשונה. גונבה לאוזני הממסד השמועה שיש התארגנות להפגנה בשכונת מוסררה. השוטרים הגיעו בשעות הלילה המאוחרות לבתים של האנשים, ואספו אותם אחד אחד. אותי הם לא הספיקו לעצור; ובהפגנה הראשונה שאירגנו, הייתי היחידי מחברי התנועה החדשה שהגיע. הפעולה של המשטרה נבעה מתוך כך שלמערכת הייתה הרבה יותר אינפורמציה על הבעיה ממה שהיה לנו. אנחנו חשבנו שיש לנו בעיה בשכונת מוסררה. עדיין לא הבנו שהבעיה חובקת את כל מדינת ישראל. המדינה נכנסה לפאניקה, מייד עם ההתעוררות של התנועה, כי הם ידעו איזו תיבת-פנדורה אנחנו הולכים לפתוח. לכן, הם לא בחלו באף דרך בשיטות האלימות שלהם. האלימות החלה בעיתונות המגוייסת שעשתה דמוניזציה לאנשים: כולם "עבריינים", כולם "פושעים", כולם "אלימים". "המאבק הוא צודק אבל לא הם האנשים שראויים להוביל אותו, כי יש עליהם תיקים פליליים". זאת היא האלימות המילולית. האלימות הפיזית שלהם כללה הפעלה של שוטרים סמויים על כל פעיל מרכזי בתנועה, תוך שהם ממררים את חייו בכל צעד שהוא עשה. האלימות הנוספת הייתה שהטרידו את האחים בתוך המשפחה במעצרי-שווא ובעלילות-שווא. הטרידו את ההורים שלנו באיומים שאם הם לא ירגיעו את הילדים שלהם, זה יעלה להם ביוקר. אם היו חובות ישנים של ארנונה או אחרים, מייד צפו החובות. הם אמרו שאתם חייבים לשלם אותם מייד, אבל אפשר לעשות לכם הנחה או לפטור אתכם אם תרסנו את הילדים שלכם. אחר-כך כשהם ראו שאנחנו רציניים ולא נרתעים, התחילו להעליל עלינו עלילות אישיות ולזמן אותנו לבית-משפט. בילינו מחצית מזמננו בהופעה בבתי-משפט, במקום באירגון הפגנות. נאלצים לחכות שם כל היום והשופט דוחה את הדיון לחודש הבא, ותביאו עדים וראיות; ואנחנו – לא היה לנו תקציבים – לא לעורכי דין ולא לשום דבר. כל אחד היה מופיע בבית-המשפט לבד בלי הגנה ובלי כלום, כשיש לו תיקים פליליים כביכול מילדותו. השופט רואה אותך כעבריין, ואתה צריך כל הזמן להילחם מול האלימות הזו של בתי-המשפט. אני אישית הוזמנתי להרצות באיטליה. הלכתי להוציא דרכון, ובמשרד הפנים אומרים לי שאני לא אזרח ישראלי והנפיקו לי תעודה כמו של פליט במקום דרכון. דרכון כמו של פלסטיני בעזה. עם מסמך כזה לא יכולתי לקבל ויזה לאיטליה. אני הבנתי שזה חלק מהאלימות של הממסד.”

 

הזכרת את התקשורת. אתם הוצאתם עיתון וכרוזים משלכם. אתה יכול לדבר על החשיבות של תקשורת עצמאית למאבק, יצירת תקשורת משלך?

הייתה לנו בעיה עם כתיבה. אני סיימתי כיתה ג' ולכן הייתה לי ההשכלה הכי גבוהה מכל החברים שלי. מתברר שהחסר בלימודים לא מנע מאיתנו מלכתוב דברים יפים – כי הכתיבה שלנו נבעה מבפנים והיינו בתקופה של מוזה והשראה, שהכל נבע ממעין פתוח. כתבנו דברים כל-כך יפים בכך שהם היו פשוטים. הסיסמאות והגרפיטי שלנו, הן שתי מילים או שלוש על הקיר – וזה אמר המון. "די לעוני". את זה אמרתי מתוך הבטן. "די לעשר בחדר אחד". אחר-כך כתבנו כרוז, לקרוא לאנשים לבוא להפגנות שלנו. לא ידענו הרבה מה לכתוב, אז כתבנו "הפנתרים השחורים קוראים לכם לבוא לכיכר ציון". מה יהיה בכיכר ציון? לא יודעים, אבל אנשים באו. באו אלפים. דיברנו בקודים ובשפה של האנשים שלהם קראנו. כשאני אומר לבוא לכיכר ציון – כנראה שצריך להיות שם משהו, ואלה קודים שעליהם גדלנו בשכונה. כשהמשטרה הייתה עוצרת אותנו, למדנו לא לדבר. כנראה שזה השפיע גם על הכתיבה שלנו שאנחנו לא מדברים אז גם לא כותבים. כשטרחנו לכתוב היה לנו קשה. היינו יושבים – "חכמי התורה", כל המנהיגות – וכל אחד מפליץ משפט. זה אומר וזה אומר, וכותבים אותו, ואחר-כך מתווכחים על המשפט, ומיישרים אותו ומעגלים אותו. ומי שיותר דומיננטי, המשפט שלו נשאר; ומי שפחות, אז המשפט שלו נמחק. הכרוזים נכתבו בסיעור-מוחין קבוצתי. יותר מאוחר הקמנו דוברות, ואנשים התערו במקצוע והתחילו ללמוד את הדברים.

כשהוצאנו את שני העיתונים הראשונים שלנו, נעזרנו ביליד השכונה שהיה לו בית-דפוס. הוא לא היה עיתונאי, הוא היה סדר בבית דפוס, ואיתו כתבנו עיתון בשם 'הפנתרים השחורים'. שנתיים מאוחר יותר הצטרפו כוחות חדשים לתוך התנועה, אנשי עט: כמו שלום כהן וחיים הנגבי, שידעו את רזי הכתיבה ועזרו לאנשים שלנו לכתוב. הכתיבה עזרה לנו להגיע לאנשים נוספים, ולהביא אל הקוראים את הגיגי ליבנו. את המשאלות שלנו. את דרכי הפעולה שלנו. כך הגענו גם לאנשים שלא היו מעורבים בפעילות היומיומית שלנו. גם כאן, הרגשנו שאנחנו נותנים מכה מתחת לחגורה לתקשורת הממוסדת. נכון שלא יכולנו להגיע לכל הבתים במדינה כי היינו מוגבלים בכסף וגם ביכולת הכתיבה; אבל עצם הרצון שלנו להוציא עיתון, גם אם הוא יצא בחמש מאות עותקים – זה רק מראה על הצורך הנפשי של קבוצה הנאבקת על החיים שלה אל מול מערכת דורסת, עד כמה חשוב העיתון או הדף שיוצא החוצה, חוץ מהפעולות האקטיביות שלך. זה נותן לך עוד כוח לפעול – מעבר למאבק היומיומי שלך, ההתעמתות הפיזית מול המערכת או מול המשטרה. כשאתה יושב ואתה כותב – אתה מרגיש שאתה מתחלק עם מישהו אחר נוסף, וזה מה שגורם לך להמשיך ולרצות לכתוב ולהגיע לכמה שיותר קוראים. למשל, כשהוצאנו את ההגדה של פסח: לקחנו את ההגדה הקיימת, שינינו את הטקסטים, ואת שמות הגיבורים המרכזיים. על-פי הקונוטציה של הטקסט, הכנסנו את שמותיהם של האישים הפוליטים האהובים או השנואים עלינו. ביטאנו את הרודנות, את עבודת- הכפיים, את האלימות, ואת העבדות. במקום המצרים קיבלנו את הממסד האשכנזי, ובמקום העבדים קיבלנו את בני עדות המזרח והעניים. מכרנו את ההגדה ברחוב בחמש לירות – שזה היה המון כסף, מספיק כדי למלא את המקרר בדברי חלב. אנשים בשכונות, שלא היה להם כמעט כסף, קנו – כי הם ידעו שהם עוזרים למאבק. זה היה שווה.”

 

כאשר החלה מלחמת יום-הכיפורים, היא דחקה את הנושא החברתי לשוליים. איך שומרים את הלפיד החברתי בוער כשהממסד והתקשורת מטים את תשומת-הלב הציבורית לביטחון, פיגועים, ודיבורי מלחמה?

זוהי חלק מהאלימות הממסדית. הממסד לא מפסיק לחשוב על דרכים לתעתע ב"אויב". החלשים הם ה"אויבים" של החזקים. הקבוצה השלטת לא מפסיקה לחשוב, איך דופקים אותנו, אם הוא רוצה להפוך את השקל שבכיסו לשני שקלים הוא צריך לחשוב ממי לקחת את השקל השני. בעברית פשוטה, זה איך לדפוק אותי. כדי לדפוק אותי – צריך להשקיע מחשבה, מרץ, זמן. לפזר ענני עשן. בין ענני העשן ניתן למנות את הביטחון, השלום, ההתנחלויות, קיומו של עם ישראל, מדינת ישראל, הציונות, וכל המילים הבומבסטיות האלה. עם המילים האלה הם מרדימים חלק מהציבור; ומי שלא נרדם פוגש – את המשטרה. הממסד לא מפסיק לחשוב, איך להמשיך ולשלוט ברוב העם. כשהוא מדבר בשם הביטחון – הוא מדבר על הביטחון של עצמו, לא על הביטחון של האחרים. הביטחון שלי בכלל לא חשוב לו. האזרח הוא הביטחון של המדינה, לא העמידה מול האויב נותנת את הביטחון האמיתי. במלה ביטחון יש הרבה קסם. כשמדברים על פיקוח-נפש והצלת חיים – האדם ממזער את צרכיו האישיים, ולא נאבק על זכויות אלמנטריות כמו בקבוק חלב או תוספת במשכורת. אני מכיר את זה מאז שנולדתי במדינה הזו; האווירה משתנה מידי פעם, אבל הסיסמא לא משתנה. מלחמת יום-הכיפורים נראית לי קונספירציה. היא אפילו לא הייתה מלחמת פתע. המודיעין אמר הכל, האמריקאים אמרו הכל – וכולם ידעו שעומדת לפרוץ מלחמה, כל ילד קטן וכל קצין זוטר שישב אז בסיני. המצב החברתי היה בעין הסערה, ומצב השלטון של מפא"י ההיסטורית היה על חוט-השערה. מלחמה הייתה מצילה את המצב. אני אומר בציניות ובכאב שהמלחמה הייתה כדאית לממסד, אל מול המצב הקשה שהוא עמד בו.”

 

מה אתה רואה כהישג העיקרי שלכם?

אם מסתכלים על המצב החברתי כיום – הוא קשה יותר מהמצב בשנות החמישים, ואפשר לחשוב שלא הישגנו הרבה. אבל חשוב להבין שלפני שלושים שנה זה לא היה מובן-מאליו שקבוצה של אנאלפביתים, אנשים הרדופים על-ידי המשטרה, יקומו ויעשו שינוי בסדר החברתי. לא סטודנטים, לא אקדמאים, ולא יושבי שינקין קמו לעשות את המהפך הזה. גם לא מעמד הפועלים. אנחנו היינו מוקצים לגמרי. קבוצה שיושבת על הגדר, ומקבלת החלטה, ועושה מעשה, ויוצאת למאבק של כל העם, על נושאים קרדינליים, עם רוח מהפכנית. הלוואי שיקומו היום עוד עשרות קבוצות שכאלה. אם אתה מודה במחלה ומכיר בה, אתה באמצע הדרך לריפוי. התהליך הראשון המשמעותי שעברתי הוא הכרה בכך שאינני אשם במקום שאליו הגעתי. התהליך השני הוא היציאה לפעולה אקטיבית. ואז קיבלתי את החופש והעצמאות האישית שלי בתוך החירות הכללית. ההישג הגדול ביותר שלי הוא, שקמתי מההריסות ואני יכול לעמוד על הרגלים. זה היה הניצחון שלי על שפיפות-הרוח שהמערכת גרמה לי – תוך יציאה מעצמי החוצה, למאבק על החופש שלי. לכן אני מאמין ברוח האדם, בניצוץ החיים של הרוח – שתרים את האדם מתוך השפל בו הוא נמצא, ותדחף אותו כלפי מעלה כנגד הגורמים שגרמו לתהליך הזה. אני יודע את זה מהניסיון האישי שלי. לא הייתה איזו תזמורת שליוותה אותי עם תופים וחצוצרות לצאת למאבק. הייתה תזמורת פנימית מתוך הרוח שלי, שדחפה אותי לצאת החוצה מתוך הסבל ומתוך ההריסות.”