אפשר לשנות!
ישראלים מתאחדים ונאבקים
בחברות המזהמות את סביבתם - ריאיון עם רותם שפע, "פעולה ירוקה"
(מתוך הספר
"התעוררות לפעולה ישירה" מאת רוני ערמון)
רותם (לשעבר סיבילה) שפע היא
ממקימות ארגון 'פעולה ירוקה' לשינוי חברתי-אקולוגי. זכיתי להיות שותף עימה לפעולה
ישירה מול מיזמים ההורסים את הסביבה. לאחר כחמש שנים של היכרות – אני מראיין אותה
על אקולוגיה, דרכי התארגנות, ומאבק ישיר.
מתי התחלת בפעילות לשינוי סביבתי?
“חברתי
סביבתי? התחלתי את הפעילות בסוף 1994, כשהייתי אמא לילד בן שש. חוסר הצדק החברתי-סביבתי
התחדד לי מאוד. כבר מגיל צעיר הייתי עירנית בעיקר בנושא הפוליטי; אבל כשהפכתי לאם
ואחר-כך לגננת, התחדדה לי ראיית אונס האדמה והמחיר שאנחנו משלמים עליו.”
מה היו הדברים המוחשיים שראית מול
העיניים?
“גרתי
בחיפה, ומגיל צעיר היה לי קשה לחצות את המפרץ. הייתי עוצרת את הנשימה ומנסה לא
לנשום במשך המעבר בצ'ק פוסט. גדלתי בזיהום הזה. כנראה שכשהפכתי לאם, נפתחו לי עוד
חושים. קשה לי להסביר את זה. התחלתי לטייל יותר בטבע בגלל הילד, ואחר-כך גם פתחתי
גן, כי היה לי קשה גם לפרנס וגם לגדל ילד. עבדתי בבית עם עוד ילדים והייתי יורדת
איתם כל יום לדשא. יכול להיות שהחיבור הזה לדשא, לילדים ולעצים, הביא אותי קרוב
לאמא אדמה; ופתאום – לראות שעוד נחל מזוהם, ועוד מקום שהלכתי לטייל כבר איננו.
לראות שמישור החוף כבר לא קיים.”
מישור החוף לא קיים?
“למדנו
על שפלת החוף ומישור החוף בשיעורי גיאוגרפיה; וכיום כבר אין גבעות כורכר, ואין
חול, ואין דיונות – הכל רק מגדלים. איפה הם יעשו קומזיצים, הילדים שלנו? על הגג של
הבניין?”
והייתה לך תחושה שעוד יש מה להציל?
“כן,
כי התחלתי ללמוד תהליכים של הטבע ולראות שיש לו יכולת הבראה. כמו לגוף האנושי. אבא
שלי ניצל מסרטן. ראיתי שהוא הבריא מתזונה נכונה, ומחשיבה נכונה. נחל שהפסיקו
להזרים לתוכו שפכים, חזרו אליו הדגים. עבר חורף אחד, ירד גשם – והנחל ניצל. לטבע יש
יכולת השתקמות, רק צריך לתת לה לקרות. יש תהליכים בלתי-הפיכים בהחלט, בעיקר של
נדל"ן; אבל תהליכים של זיהום אפשר לשקם. ראיתי את זה גם בבני אדם וגם בטבע.”
איך התחלת לפעול בפעם הראשונה?
“הרים אלי טלפון היו"ר של
'פעולה ירוקה' וסיפר לי על דליפה מצינור-דלק, וביקש שאבדוק מה קורה. אני מתחילה
לחפור, מתקשרת לאיזשהו מקום, מגיעים אלי ניירות על צינור-דלק שחפרו בשנת 1933.
כיום לא יודעים בדיוק איפה הוא, ואיפה הנזילה. חלמאות אדירה בבנייה של כל הצנרת
מבתי הזיקוק לכיוון פי גלילות. את כל החלמאות קיצרתי לפלייר. יצאתי לנווה-שאנן,
ששם נתגלתה הדליפה דרך סחרחורות וכאבי ראש של אנשים. לא הייתה שום אינדיקציה
לדליפה, חוץ מהתושבים. חשכו עיניו של כל מי שלמד את האינפורמציה הזו. הפצנו אותה –
ומהר מאוד, תוך חודש מאז שאספתי את המידע, הצלחנו לארגן תהלוכה ענקית של אנשים;
היא התחילה בצורה מסודרת, ואז כשהתושבים הגיעו לצומת מרכזי הם החליטו שחוסמים
אותו. ירדו לכבישים עם השלטים והכל, והתחילה הפעולה הישירה. הנהגים הזדהו איתנו,
תושבי השכונה, אנשים צעקו לנו מהחלונות, ואנחנו צעקנו להם בחזרה "תרדו, תרדו,
תצטרפו לתהלוכה"; וככה הגענו לכמה מאות. כשהגענו לסוף הסתובבתי ולא האמנתי,
איזה כמות של אנשים הלכה אחרינו להציל את השכונה. הלכנו עם הקריאה, לסגור את הקו המיושן
והרקוב הזה ולא להזרים בו דלק נפיץ בלחץ גבוה – והצלחנו.”
מלבד הפצת מידע שהזכרת כמה פעמים, מה היו הפעולות שעשו
פעילים בשכונה כדי לקדם את ההתארגנות הזו?
“בית-ספר שלם חטף סחרחורות
וכאבי-ראש, אז גם הם התעוררו. בית-הספר אירגן יום-עיון והזמין כל מיני מומחים.
הפעילות התחילה עם בית-הספר, ואחר כך עם ועד השכונה. אנשי השכונה סייעו מאוד
באיסוף מידע ולחצו לסגור את קו הדלק. בגלל שהייתה בעיה דחופה – התארגנו במהירות,
וזה עבד. הם סגרו את הקו והתחילו להזרים בו רק מזוט; הוא אינו נפיץ, אינו בלחץ
גבוה, ואינו דולף.”
איך התארגנתם להקים את 'פעולה ירוקה'?
“מבחינתינו, זה היה אנשים שאיכפת
להם. כל אחד אסף מסביבו קבוצה של אנשים. סרקתי את ספר-הטלפונים שלי, והתקשרתי לכל
מי שחשבתי שיתעניין; הסלון שלי התמלא בעשרים איש מחיפה; כל אחד זרק רעיונות של מה
אפשר לעשות כאן, כי חיפה ממש סבלה. אם זה התעשיות במפרץ, הפיתוח של החוף. המון
דברים היו שם לא בסדר. הם עדיין לא בסדר. חילקנו תפקידים ואנשים התחילו לפעול
בסביבה הקרובה שלהם. אם זה בעניין שכונת הדר שסובלת מהזנחה, אם זה נווה-שאנן.
אחר-כך הגענו לקריות.
שמענו שחברת חיפה כימיקלים רוצה
להוציא צינור אדיר של שפכים כימיים ללב ים. פסולת, שצריכה לעבור טיפול ולעבור
לאחר-מכן הטמנה באדמה. שוב למדתי נתונים על מפרץ חיפה, על אגן הים התיכון: הוא אגן
סגור שהמים מתחלפים בו פעם במאתיים שנה, כלומר כל הפסולת נשארת פה. מפרץ חיפה הוא
הרחם לים התיכון שכל הדגים באים להתרבות בו; ובעצם, אנחנו הורסים את כל מאזן הדגה
של הים התיכון. זה היה ממש קריטי. הדייגים מהנמל הם אלו שהעירו אותנו, והצטרפו
לפעולה: מסע הלוויה גדול לים התיכון. מאחר שהנושא גלובלי – הצטרפה גם 'גרינפיס'
למאבק. הם הביאו את השלט הכי מקצועי וגדול. לפני הפעולה הסתובבנו בבתי-ספר באזור
כדי לעודד אותם להצטרף. תלמידים מבית הספר לאומנויות ‘ויצ”ו’ הכינו שלטים וארון
קבורה לים התיכון. אחד הדייגים הגיע עם עמוד תליה כשהחבל כרוך על צווארו. אירגנו
חסימה של שערי המפעל שדרכם יוצאות המשאיות. זו הייתה הפעולה הישירה הראשונה שלנו
מול חיפה כימיקלים, פעולה שעשתה המון הדים בתקשורת; ואז, המון אנשים התחילו להתקשר
אלינו. זה המשיך בגל של פעולות קטנות, והרבה הסברה. עד עצם היום הזה נלחמים להציל
את הקישון.”
הפעולות הישירות בנושא נמשכו גם הן?
“לא ברמה הזאת של חסימה. עשינו
פעם אחת את החסימה הגדולה, אבל בגלל הכניסה המיידית של ארגון 'אדם טבע ודין',
והתזוזה של מקבלי ההחלטות בכיסאותיהם – הרגשנו שזה מספיק. הם הקימו את רשות שיקום
הקישון שהבטיחה לטפל בנחל. הארץ שלנו מלאה בהרבה מפגעים; אז התחלנו לטפל במפגע הבא,
מבחינתנו: המרינה בחיפה. זה לקח מאיתנו הרבה כוח. חשבנו שאפשר לסמוך עליהם; אני לא
בטוחה שזה היה נכון. אולי צריך להמשיך בפעולות ישירות מול המפעל.”
למה להמשיך בפעולות ישירות?
“אז עוד לא היה לי ניסיון; ואז
אמרו לנו, נקים רשות שיקום, ונעשה מתקן לטיפול בפסולת. למרות שעברו כבר שש שנים,
המתקן הוא עדיין ברמה של פיילוט. המדינה בינתיים התקדמה, הוציאה לוויין לחלל – אבל
לטפל בפסולת של חיפה כימיקלים, לא ממש הגענו.”
אנחנו צריכים לטפל? למה לא המפעל?
“המפעל טוען שאין להם יכולת
טכנולוגית לטפל בשפכים. אי לכך אנחנו צריכים ללחוץ עליהם שימצאו את היכולות
הטכנולוגיות; אפשר למצוא פתרונות, זה רק סדרי-עדיפויות כלכליים. הם לא ייעשו את זה
על דעת עצמם, אלא אם הציבור יתרומם וימשיך ללחוץ חזק.”
איך הציבור יכול ללחוץ ולהיות אפקטיבי כשמדובר בגופים
מרעילים, גדולים, וחזקים כמו חיפה כימיקלים?
“אני חושבת שזה היופי בהתארגנות
ציבורית. ציבור זה עם רב. עם רב הוא מאוד רבגוני. יש אנשים – אני מדברת על המאבק
במרינה – שהסתפקו בכתיבת מכתבים; כמויות גדולות של מכתבים ופקסים. מה שאנחנו עשינו
זה לתת כמה דרכים לתקשר עם הממסד, או להתעמת עם הממסד. הפצנו מספרי טלפון ופקס,
גישה טלפונית לתכניות רדיו. אירגנו עצרות ואירגנו פעולות ישירות. משרדי הפנים
וועדות התכנון קיבלו מבול של פקסים. עשינו את זה גם לשר לאיכות-הסביבה דאז, יוסי
שריד. הדפסנו גלויות. מבול של טלפונים לשיחות עם מאזינים ברדיו. פתאום התחילו
להופיע כתובות-קיר. פתאום התחילו להופיע שלטים. אמנים שהתארגנו למופע על החוף.
אחרים טיפסו על מנופים ועצרו את הבנייה. זה היופי בהתארגנות ציבורית. כל אחד יכול
למצוא את הדרך שלו להביע את דעתו וכולנו ביחד כוח הרבה יותר גדול מזה של
המנכ"ל של החברה.”
הפעולה הישירה היא רק עוד מרכיב במאבק?
“הפעולה הישירה הייתה בדרך-כלל
הדבר הראשון, כמו עם הצינור של חיפה כימיקלים, כי היינו צריכים לתפוס את העין
הציבורית. בכל-זאת, זוהי קבוצה קטנה של אנשים. פעולה ישירה תמיד יוצאת מקבוצה קטנה
של אנשים. מעט מאוד אנשים מסכימים להתעמת. אבל הקבוצה הקטנה יכולה לתפוס את העין
הציבורית. ואז בן-אדם שיושב בסלון ונורא הפריע לו המצב של הים, קם וכתב מכתב. בן
אדם אחר הרים את הטלפון והתקשר אלינו. הפעולה הישירה הייתה תמיד קודמת, והיא גרמה
לשרשרת תגובות. לעשות משהו מאוד קולני, מאוד צבעוני, להשתדל שלא יהיה אלים; אבל עם
זאת – לומר באופן מוחלט "עד כאן, אנחנו לא מסכימים יותר". מאות אנשים
רואים שחמישה אנשים לא מסכימים ושואלים את עצמם, "אז אני אשב בבית?”
מה זה פעולה ישירה בשבילך?
“לעמוד מול אותו גורם שפוגע.
לחסום אותו. להרים שלט. לומר לו "עד כאן". מפה אתה לא ממשיך. אתה לא
מוציא את המשאית מהמפעל עם הזבל שלך. אתה לא ממשיך עם הדחפור להרוס את הוואדי.”
למה את חושבת שרק מעט אנשים יכולים לעשות פעולה כזאת?
“הניסיון שיש לי מראה שזה כרוך
בעימות עם משטרה ועם דעת-קהל – שמנסה להציג אותנו כמשוגעים – וצריך לעבור הרבה זמן
כדי שנבין שזה לא אנחנו המשוגעים. מה שהם עושים זה טירוף. הם גומרים לנו את המים
ואת האוויר. אני בטוחה בצדקת דברי – אבל להרבה אנשים קשה להרים את הראש מהאובדרפט
והביטחון, ולהחליט שעכשיו הוא הולך לריב עם השוטרים על כביש שעובר ליד הבית או
צינור שהולך להישפך לים. במציאות שלנו זה קצת קשה.”
ניסיתם להתארגן לפעולה ישירה המונית?
“מעט מאוד. הכל התחיל
אינדיבידואלית, עם חברים, וזה לא היה מבוסס. לא היה לנו מערך גיוס תרומות כמו
שצריך, וזה נחלש. הבעיה של התנועה הסביבתית ושל הפעולה הישירה בישראל היא, שהיא
שחקה את האנשים; ראינו את זה קורה. זה לא תפס את העוצמה שזה תפס במקומות אחרים
בעולם; לדעתי – הרבה בגלל הפיגועים. קשה לומר לאנשים לעזוב את הפיגועים ולהתעסק
במקורות הקיום שלנו.”
איך השחיקה מתבטאת? מה זה עשה לך אישית?
“זה מתבטא באובדן חיים אישיים:
אי-יכולת להתפתח כלכלית, להתפתח בלימודים, לבנות משפחה, לקנות בית. אנחנו כל הזמן
עוברים דירות, אנחנו לא ממוסדים, מנסים להיאבק על הקיום. חוץ מזה, כשאנחנו לא
מגיעים למאות ולאלפים – זה לא מייאש, אבל אותי זה הביא להבנה שזה תהליך ארוך. אני
לא נשרפתי. הדרך ארוכה, והעבודה היא קשה. כשהמשכתי לגייס אנשים הייתי אומרת לחדשים
"חבר'ה אנחנו לא נראה את הפירות, את הפירות יראו הילדים שלנו". זה לא
זבנג וגמרנו; אנחנו לא נשב על זרי התהילה. גיליתי שפה זה קשה, כי אנשים רוצים
סיפוק מיידי, וכשהוא לא מגיע אז נושרים בדרך. הלוחמים האמיתיים מבינים שזה חזון;
ואני מקווה שנצליח להטמיע אותו ולעורר את המאבק נגד כביש חוצה ישראל, וכן להגיע
לאותם מאות ואלפים שיצאו לפעולה ישירה.”
הזכרת קודם את המרינה בחיפה. את
יכולה לספר עליה בכמה מילים?
“המרינה בחיפה היא תוכנית
גרנדיוזית הכוללת ייבוש הים בראש הכרמל. מקום המפגש של הכרמל והים הוא אתר
היסטורי. אומרים שאליהו עלה שם בסערה השמיימה, יש שם ציורים ממאות קדומות. אפילו
חשבתי לפנות לאו"ם כדי שיקבל שימור של מורשת בינלאומית. יש כרמל אחד, והוא
מוזכר בכתבים של כל הדתות. ההר ממשיך מתחת למים – ולכן בסיס הקרקעית הוא מכורכר,
לא מחול, ואפשר לבנות על זה בניינים. לא צריך לצקת הרבה. מי שיגיע לחיפה יראה
מגדלים במקום המפגש של הכרמל והים. גילינו שהמרינה היא בעצם עוד פרויקט
נדל"ן. רק למגורים של אנשים מאוד עשירים. זה חרה לנו – כי הפרויקט עומד בין
שתי שכונות חלשות. האחת היא עין-דור; תושבים נוצרים, יש שם גם כנסייה יפהפיה.
השנייה היא בת-גלים שגם שם האוכלוסיה לא כל-כך חזקה. כמו עם מגדלי חוף הכרמל,
שנבנו מול שכונות עוד יותר חלשות מהשכונות שציינתי. היה להם נוף לים, הייתה להם
גישה לים. זהו, נגמר: לעשירים בלבד.
כביש חוצה-ישראל הוא פרויקט שעלותו בסדר הגודל של עלותה של
המרינה. איפה המקור להצלחה בעצירת המרינה,
ואיך היה כל כך קשה במאבק נגד כביש חוצה-ישראל?
קל להסביר את זה. כביש
חוצה-ישראל הוא פרויקט אורך, והמרינה היא מקום נקודתי. במרינה הרמנו שתי שכונות על
הרגליים והתושבים לא ויתרו. שיהיה ברור. הגורם העיקרי לא היה 'פעולה ירוקה' או
הפעולות הישירות. יכולנו לשבת על המנופים – וזה לא היה עוזר, אם לא הייתה התארגנות
של תושבים. כל חיפה קמה על הרגליים. בכביש האורך לעומת זאת, אנחנו מדברים על המון
יישובים קטנטנים ומושבים ויישובים ערביים. יש לממסד יותר מידי אינטרסים חוץ מהכסף;
כמו סגירת היישובים הערביים מפני התפתחות. היה מאוד קשה להגיע לכל קבוצה של מאה או
מאתיים איש שגרה על הכביש באזור מסוים ולעורר אותם. חוץ מזה, קצת תש כוחם של אותם
אנשים שהיו מאוד פעילים במאבקים הקודמים. לא הצלחנו להרים דור חדש של אנשים שיעשו
את הפעולות הישירות, שיביאו את הרעיונות שכל אחד יכול להגיע אליהם ולעשות מעשה.”
מה
עוד היה חסר לך במאבק נגד הכביש? האם היו עוד דברים שהיו יכולים לשפר אותו, להפוך
אותו ליותר יעיל?
“בהחלט. המאבק הפך לתמנון
רב-ראשי. אחד הסודות של הצלחה של פעולה ישירה הוא כאשר היא בצורת ראש-חץ; וראש-חץ
צריך להיות מחודד. הוא מבקיע את הדרך, ואחריו בא הקהל. לכביש חוצה-ישראל אבד ראש
החץ הזה. במקום שתהיה קבוצה אחת נקודתית שמושכת קדימה כל הזמן בפעולות ישירות,
ששומרת בעין הציבורית, בתקשורת, את הנושא, זה הפך לקואליציה של שישים ארגונים,
חמישים ואחת חברי כנסת; זה הפך לדבר כל כך אמורפי, שמרוב מתנגדים לא רואים את היער
– והכביש נסלל.”
ונניח
שהתקשורת מתעלמת; או גרוע מכך – מכנה את הפעילים “ונדליסטים", “אלימים”, בלי
לבחון את מהות המעשים שלהם. במצבים כאלה, האם המאבק מאבד את הכוח?
“בהחלט לא. התקשורת היא רק כלי.
יש מספיק אנשים שאיכפת להם. ואם אדם קורא על זה בעיתון הוא יודע בלב שאנחנו לא
אקו-טרוריסטים. אנחנו רוצים לחבק את העצים. לא איכפת לי מה יכתבו בעיתון, העיקר
שיכתבו. לא איכפת לי איזה תג ישימו – כל עוד אני בטוחה בצידקת הדרך ויש לי את
התשובות. יש לי גם אלטרנטיבות, ואני מוכנה להסביר אותן. אבל אני צריכה קודם-כל
להרים קול צעקה; ואם התקשורת תתעלם, אז אנחנו ממשיכים גם בעבודת שטח. הדוגמא הכי
טובה: כמה שהתקשורת מנסה להציג את התנועה נגד הגלובליזציה כאנרכיסטים, אלימים –
עובדה שהתנועה הזו מתעצמת. עובדה שכיום יותר ויותר כלכלנים, ויותר ויותר עיתונאים
מבינים שהרחוב מתעורר. לא יעזור להם כלום. הכלכלה ה”חופשית” מתחילה להראות את פניה
האמיתיים.”
מה היית רוצה לומר לפעילים חדשים שנכנסים לפעילות סביבתית,
לפי הלקחים שלך?
“הייתי רוצה שנלמד יותר להתארגן.
לא לעבוד כל-כך מבוזר. הביזור הוא טוב בשטח – אבל צריך ראש חץ ממוקד לסיפור הזה,
שמוביל את המאבק. הייתי רוצה להגיד להם שיפסיקו להאמין כל-כך לממסד. אנחנו האמנו
יותר מדי פעמים; כמו עם רשות שיקום הקישון וגופים אחרים, שלא עשו כלום. הייתי רוצה
שיבינו שאם יבואו אליהן פוליטיקאים, או כל מיני וועדות – שיזיזו אותם הצידה, וימשיכו בעבודה. וכמו שאמרתי קודם: שיבינו
שהמאבק הוא ארוך, שאנחנו לא נראה את הפירות. הכי חשוב זה לשמור על תאים מאורגנים,
על ישיבות צוות. לבנות צוותים ולעבוד יותר ביחד.”
מה זה אומר לבנות צוות, להתארגן בצוותים?
“כמו שסיפרתי. כל אחד פותח את
ספר-הטלפונים שלו ומתקשר למעגל הקרוב אליו. יושבים ביחד וחושבים, מה מפריע לנו
אישית ואיך אנחנו יחד פותרים את זה. אז נוצרת קבוצה קטנה, שפועלת מקומית על דבר
שמפריע לה. לא צריך גופים גדולים, לא צריך בירוקרטיה – אלא היצירתיות של האנשים
המקומיים. ככה צריך להתחיל. הרבה פעמים האנשים מחפשים מסגרות להצטרף אליהן
למאבקים, במקום להקים לבד מסגרות עם החברים, במקום, במשפחה, ביישוב שלך. אז הכוח
הוא הרבה יותר אדיר – כי אי-אפשר לקחת אותו, הוא שלך."