כדי להבטיח את עתיד האיטי, לאחר החורבן הנורא של רעידת האדמה, עלינו להסתכל על ניסיון העבר במקומות מוכי אסון, ולא להרשות לציניות של אלו שמקווים לגזול כל משאב וכל שטח אדמה להשתלט על מאמצי השיקום, על השטח ועל הכלכלה של האיטי מוכת האסון.
באמצעות ארגונים אמריקאים- הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, ושלוחותיהם באסיה – הבנק לפיתוח אסיה וה-u.s.aid, הם לחצו והציעו הלוואות ומחיקת חובות לממשלת סרי לנקה כדי להעביר את התוכניות הללו, שכללו את מכירת (הפרטת) הקרקעות והשירותים הציבוריים לבעלי חברות גדולות, מקומיות וזרות.
משך מספר שנים נאבקו תושבי סרי לנקה, והצליחו לבטל את התוכניות באמצעות גל שביתות והפגנות. בבחירות באפריל 2004 אף נבחרה מפלגה שהבטיחה לחסל אותן סופית.בדיוק אז הגיע הגל הגדול. הצונאמי היה אסון, אבל הוא היה יכול להיות גם חבל ההצלה של תושבי סרי לנקה. תמונות של תושבים חסרי בית גייסו 13 מיליארד דולר לשם שיקום בתיהם. הכסף היה יכול לשמש לבניית תשתיות ובתים טובים יותר מאלו שהיו. אבל כספי הסיוע עשו את ההיפך. למעשה, הצונאמי עשה בתוך שעות מה שהאנשים הכי חזקים בסרי לנקה ובעולם לא הצליחו לעשות במשך שנים – הוא ניקה את אזורי החוף הנחשקים מ-2.5 מיליון התושבים שחיו בהם.
שבוע לאחר שהכה הצונאמי, נשיאת סרי לנקה הקימה את "כוח המשימה לבניית הארץ מחדש" שהיה אמון על כתיבת תוכנית שיקום לסרי לנקה באמצעות כספי הסיוע. כוח המשימה היה מורכב מבעלי חברות התיירות ובתי המלון, ולא ישב בו אפילו מומחה אחד לשיקום אסונות. בתוך עשרה ימים בלבד נוסחה תוכנית "שיקום" לאומית שלמה שדמתה באופן מפליא לתוכניותיהם של המלונאים. מתוך 13 מיליארד כספי הסיוע, רק מיליון דולר הועברו לשיכון מיליוני תושבי סרי לנקה העניים בצריפי פח לוהטים בשטחים מוגדרים ומאובטחים על ידי חיילים. שאר הכסף הועבר למימון יישום התוכניות שרצו ליישם קודם לכן. הוחלט על איזור חיץ חופי בו אסור לתושבים לגור, מאבטחים נשכרו, ויחד עם החיילים והשוטרים המקומיים מנעו מתושבי האיטי לחזור לאדמותיהם ולבנות את בתיהם מחדש, בטיעון שהאיזור מסוכן להם. איזור החיץ לא חל על עובדי תעשיית התיירות והתיירים. כך הוקמו בכספי הסיוע תשתיות חדשות של תחבורה, מים, ביוב וחשמל עבור אתרי הנופש, הרחיבו את בתי המלון ואת מגרשי הגולף, והקימו נמלים לחברות דיג מתועש גדולות.
"הצונאמי היה מענה לתפילותיהם של הפוליטיקאים-אנשי-העסקים, משום שהוא ניקה לגמרי, פשוטו כמשמעו, את איזורי החוף מן הקהילות שעמדו קודם לכן בדרכן של תוכניותיהם להקמת אתרי נופש, מלונות, בתי קזינו וחוות לגידול חסילונים. בשבילם, כל איזורי החוף הללו הם מעתה שטח הפקר!"
(הצהרת "קבוצת ניצולי הצונאמי בתאילנד ותומכיהם")
מה שנעשה בסרי לנקה, נעשה גם בשאר המדינות שנפגעו מהצונאמי. בהודו, תאינלד, אינדונזיה, והאיים המלדביים. סקר מקיף על השימוש בכספי הסיוע לקורבנות הצונאמי שנערך בקרב 50,000 ניצולי צונאמי מחמש מדינות, מצא שבכל מקום חזרו אותם דפוסים: יצירת איזורי חיץ שמנעו מהתושבים לבנות מחדש את בתיהם על אדמותיהם, והעברת הקרקע לבעלי מלונות. התושבים לא הורשו לבנות מחדש, אבל למלונות העניקו שפע של תמריצים. המחנות הזמניים היו מכלאות עלובות בסגנון צבאי, ולא התבצעה כמעט שום בניה מחודשת של מבני קבע. על אורחות חיים שלמים נגזרה כליה.
בהודו, 150 ניצולות צונאמי נאלצו למכור כליה כדי לקנות אוכל. בתאילנד עברו פחות מ-24 שעות מהופעת גל הצונאמי ועד להופעת המאבטחים הפרטיים של בעלי אתרי הנופש, שמנעו מתושבים לא רק לחזור לאדמותיהם, אלא במקרים מסוימים אפילו לחפש את גופות ילדיהם בין השרידים. באיים המלדביים הממשלה השתמשה בצונאמי ובכספי הסיוע כדי לפנות את התושבים מהרוב המכריע של איזורי המחיה ולא רק מהאזור שבו הוכה הצונאמי, בהתאם לתוכנית שניסתה ללא הצלחה ליישם קודם לכן. התושבים פונו מעשרות איים לחמישה איים "בטוחים" מוכי אבטלה ואלימות, ושנה לאחר הצונאמי הממשלה הודיעה ששלושים וחמישה איים חדשים זמינים להחכרה לתקופות של עד חמישים שנה, עבור בניית אתרי נופש יוקרתיים שמושכרים במחיר של עד 5,000 דולר ללילה.
"לא רצוי להגביל את הסיוע רק לקורבנות הצונאמי לבדם… למה שלא ניתן לו להיטיב עם סרי לנקה כולה; למה שלא יתרום לצמיחה" (ג'ון וארלי, מנהל "תוכנית התחרותיות" של הusaid, בתשובה לשאלה מדוע הממשל האמריקאי מוציא את כספי הסיוע על פרויקטים שמבטיחים את עקירת ניצולי הצונאמי מאדמותיהם)
יישום התוכניות הכלכליות בסרי לנקה היה כה מהיר, שהתושבים שהיו רעבים וללא קורת גג, מוכים בהלם האסון והאבידה שחוו, לא הספיקו להתארגן למחאה. כיום מנהלים התושבים מאבק כנגד תוכנית ה"סיוע" וארגוני הסיוע. כמו בעירק ובאפגניסטן, "סיוע", "שיקום" ו"עמותות" הפכו להיות מילים גסות ושנואות שמבטאות אסון נורא יותר מהצונאמי עצמו. עובדי הבנק העולמי וה-u.s.aid משתכנים במשרדים מפוארים ובמלונות פאר. גם ארגונים לא ממשלתיים כמו "אוקספאם", "חזון עולמי" ו"הצילו את הילדים" נוסעים ברכבי 4+4 מפוארים ומושכים אליהם זעם רב, עד כי התושבים החלו להילחם בעובדי הסיוע. נתלו כרזות עם קריקטורות של עובדי סיוע מערביים המתפטמים בכסף בזמן שהסרי לנקים גוועים ברעב, ואף הותקפו עובדי סיוע.
"ההרס נושא עמו הזדמנות להשקעות זרות" (שר החוץ של גואטמלה, בפורום הכלכלי בדאבוס)
הצונאמי הוא דוגמה אחת מיני רבות לניצול אסון טבע כדי ליישם שינויים כלכליים מרחיקי לכת של גירוש תושבים מאדמותיהם והעברת השליטה באדמות ובשירותי המדינה לידי האנשים העשירים במדינה ובעולם, תוך ניצול כספי הסיוע לשם כך. בהונדורס, גואטמלה וניקרגואה השתמשו ב-1998 בהוריקן "מיץ'", כי להעביר בתוך חודשיים בלבד את השליטה בשירותי המים, הטלפון, החשמל, שדות הנפט, שדות התעופה, הנמלים והכבישים, לידי חברות בינלאומיות גדולות. הן עשו זאת על ידי הפעלת הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, כך שיתנו את סיועם ואת שמיטת החובות, בהפרטות הללו; ותוכנית ה"סעד לנפגעי ההוריקן קתרינה" בניו אורלינס, ארה"ב ב2005, שגובשה בתוך שבועיים, הייתה למעשה תוכנית לביטול שכר המינימום לעובדים פדראליים, הטבות מס לתאגידים, הפרטת מה שנשאר משירותי הבריאות והחינוך ועוד. בזמן שהאבטלה בעיר הייתה עצומה ואף פוטרו מהעירייה מתכנני העיר בגלל חוסר תקצוב, במקום להעסיק את התושבים, הגופים והעסקים המקומיים בשיקום המקום, הממשל העביר מיליארדי דולרים לידי תאגידים גדולים לא מקומיים, ורוב המועסקים היו מהגרי עבודה, שרובם לא קיבלו את השכר הזעום שהובטח להם. כמו קורבנות צונאמי, גם קורבנות ההוריקן, התושבים העניים שהממשל לא טרח לחלץ, הורחקו בכוח מיחידות הדיור הציבוריות שלהן והושמו במחנות פליטים מאובטחים, ואזורי הדיור הציבורי הועברו לידי חברות תיירות ובתי מלון.
מסרי לנקה להאיטי
ניתן ללמוד מההיסטוריה מה מסתתר מאחורי כותרות העיתונים והתוכניות ל"סיוע" ו"שיקום" האיטי שמובילים בוש וקלינטון. לפני מספר ימים פורסם כי קרן המטבע העולמית קוראת להחלת "תוכנית מרשל" על האיטי. תוכנית זו לשיקום אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, העבירה שליטה רבה במשאבי אירופה ובשוק האירופי לידי חברות אמריקאיות.
ובישראל?
לעסקים הבינלאומיים הגדולים, שדוחפים את הרפורמות להעברת השליטה במשאבים הציבוריים ובשירותים הציבוריים ברחבי העולם לידיהם, יש אחיזה רבה מאוד גם בישראל.
הרוב המוחלט של העמותות לזכויות אדם, צדק חברתי, מאבק בפערים הכלכליים, זכויות עובדים ואיכות סביבה, ממומנים ונשלטים על ידי "קרן פורד" ו"הקרן החדשה לישראל" – קרנות השקעות שממומנות ומנוהלות בידי ראשי הקבוצות הכלכליות הגדולות ובכירים מהממשל האמריקאי וה-u.s.aid. אלו גם האנשים שהובילו את היוזמות הכלכליות שכוללות את הפרות זכויות האדם, זכויות העובדים והזיהום וההרס הסביבתי בריאותי, ולכן הארגונים הללו בישראל לא נוהגים לעסוק בסיבות לפגיעה ובמי עומד מאחוריהן, ולעיתים קרובות ממוססים את המאבקים.
מדיניות כלכלית זו, שחלקה מתואר במאמר זה, מכונה "השוק החופשי", ולשם הצדקתה קודם הכלכלן מילטון פרידמן מאוניברסיטת שיקגו. תלמידיו מנהלים בפועל את הכלכלה העולמית בעשרות השנים האחרונות, בשיטה של ניצול ואף ייזום אסונות ומקרי הלם המוני, לצורך העברת שליטה רבה במשאבים הציבוריים לידי הקבוצות הכלכליות החזקות. אחד מתלמידיו, סטנלי פישר, מונה ב2005 לנגיד בנק ישראל. פישר היה לפני כן נשיא סיטיגרופ אינטרנשיונל, הקבוצה הכלכלית הפרטית החזקה בעולם, מנכ"ל קרן המטבע הבינלאומית, וסגן נשיא לפיתוח כלכלה וכלכלן ראשי בבנק העולמי. בדיוק 20 שנה קודם לכן, ב1985, נשלח פישר מטעם ממשלת ארה"ב לישראל כיועץ כלכלי ליישום "תוכנית הייצוב", התוכנית שהחלה את ההפרטה המואצת של המשאבים והשירותים החברתיים בישראל ושהביאה לפערים הכלכליים העצומים שיש היום בישראל. תוכנית זו, כמו במקרים אחרים, נעשתה בשם סיוע למצב של "משבר לאומי" – אינפלציה ו"הבראת" הכלכלה. פישר עמד מאחורי "תוכניות הסיוע" הכלכליות שהגבירו מאוד את הפערים הכלכליים העצומים גם במדינות אחרות, למשל בברית המועצות אחרי נפילת החומה, שם העוני שיצר, באמצעות העברת המשאבים הציבוריים לידי מספר קטן של אוליגרכים מקומיים הוא כה גדול, שגרם למותם של כ10% מהאוכלוסייה בתוך שנים ספורות, ואפשר את התפתחותה של תעשייה משגשגת של סחר בנשים.
"אם יש לכם משהו בשבילי, תנו לי את זה ביד." (רנוקה, ניצולת צונאמי חסרת כל מסרי לנקה)
חפשו מידע נוסף בנושא:
בספר "דוקטרינת ההלם" מאת נעמי קליין, המקור העיקרי למאמר זה (בעיקר מעמ' 453-496)
באתר www.meshanim.com
ובמנועי חיפוש (למשל גוגל – שמנוהל על ידי בנו של סטנלי פישר).
ובעיקר, הפיצו את המידע על מה שבאמת קורה – זו הדרך הטובה ביותר לעזור לתושבי האיטי.
קבוצת משנים