בתחילת 2005 פרסמנו באתר משנים מאמר שעיקרו סחר בנשים, שהכיל גם את הפסקה הבאה על הסחר בע(ו)בדים זרים:

 

"מהגרי עבודה – עבדים זרים. בשנות ה-90', כשהחלו למנוע מעבר של פלשתינאים לתוך שטחי ישראל, החברות הישראליות החלו "לייבא" "כוח עבודה זול" ממדינות אחרות. סוכני חברות כוח אדם נשלחים למדינות אחרות, ומשכנעים אנשים לבוא לעבוד בארץ. תמורת "הזכות" לעזוב את משפחתם ומולדתם ולוותר על כל זכויותיהם, מהגרי העבודה נדרשים לשלם אלפי דולרים, אותם הם לעיתים קרובות לווים מהמאפיה המקומית, ואז הם נכבלים בהסכם כבילה למעסיק מסוים. השכר הוא בדר"כ זעום, ותנאי העבודה והחיים קשים. בשנים הראשונות הם בדר"כ עובדים רק על מנת להחזיר את ההלוואה שלקחו. במקרה שהמעסיק לא משלם להם או מכה אותם, אין ביכולתם לעזוב אותו (לברוח ממנו) כי אז הם נחשבים ל"לא חוקיים" – הם נכלאים למשך חודשים ומגורשים בחזרה לארצם, ומשלא החזירו את חובם, הם עלולים להירצח, יחד עם בני משפחתם. המדינה אינה אוכפת אי תשלום שכר ואינה מענישה כמעט לעולם על התאכזרות למהגרי העבודה. לסוחרי העבדים יש קשרים בצמרת הממשל. למשל, אורי שני, שהיה ראש לשכתו של ראש הממשלה אריאל שרון, הוא אחד ה"יבואנים" הגדולים של עבדים זרים (חברת א.ד.א. שני) והוא אחד המעסיקים הגדולים של עבדים זרים (כמנכ"ל סולל בונה)."

 

לפני מספר ימים הגיע לידינו מכתב איום בתביעה על הוצאת לשון הרע, מאת עורך הדין חזי קטן, המייצג את אורי שני וחברת "שיכון ובינוי", הטוען כי פרסום המאמר הזה באתר משנים "פגע בחברה מקונצרן "שיכון ובינוי" ובמר אורי שני בצורה קשה", ומאיים שאם לא נחזור בנו ממה שכתבנו ונפרסם מכתב התנצלות שינוסח יחד איתו בתוך 10 ימים הוא יתבע אותנו – "דבר שיסב לכם, למפעילי האתר ולכל יתר הנוגעים בדבר עלויות, אי נעימויות והוצאות, שניתן למנען".

מלבד טענות כלליות על כך שהדברים שנכתבו במאמר אינם נכונים, עו"ד חזן מציין מספר דברים ספציפיים כדברים שאינם נכונים ו/או מהווים לדעתו "הוצאת לשון הרע". להלן טענותיו ותגובתנו אליהן:

 

1. "לגוף הכתבה הנ"ל, מצאתם לנכון לשרבב את שמותיהם של "סולל בונה" מקבוצת "שיכון ובינוי" ושל מר אורי שני, תוך אזכורם כ"יבואני עבדים" ו"מעסיקי עבדים", ואף הזכרתם חברה עלומה בשם "א.ד.א. שני".

אכן הגדרנו את מעסיקי ה"עובדים הזרים" (וביניהם את אורי שני והחברות "שיכון ובינוי" ו"סולל בונה", המעידים על עצמם כפעילים בתהליך הזה) כ"מעסיקי עבדים".  שופטי בג"ץ משאל חשין, אדמונדלוי ואהרון ברק הגדירו את העסקת העובדים הזרים (בפסק דין מ 30.3.06) כך:

 

"לאובדן רשיון הישיבה בישראל – תוצאה לה יכול כל מעסיק להביא בנקל – משמעות קשה במיוחד. בכוחה להמיט על העובד הזר כליה כלכלית מוחלטת. בכוחה להביא לאובדן רכושו, ולחיים בצל חוב עצום שלעולם לא יהא בידו להשיב… הסדר הכבילה למעסיק פוגע בזכויות היסוד של העובדים הזרים. הוא פוגע בזכות הטבועה לחרות. הוא פוגע בחופש הפעולה של האדם. הוא מאיין את האוטונומיה של הרצון החופשי. הוא רומס את הזכות היסודית להשתחרר מחוזה עבודה. הוא שולל כוח מיקוח כלכלי בסיסי מצד חלש ממילא ליחסי העבודה. בעשותו את כל אלו, פוגע הסדר הכבילה למעסיק בכבודו ובחרותו של האדם במובנם היסודי ביותר… עיון בהסדר הכבילה שיצרה המדינה והשליטה אותו על עובדים זרים – עלובי נפש שנפרדו ממשפחותיהם לחודשים, אף לשנים – מעלה תמיהה מהולה ברוגז, כיצד זה שבעלי סמכות בארצנו כך רואים לנהוג בנשים ובגברים שכל רצונם אינו אלא להביא פת לחם למשפחתם… אין להימנע ממסקנה – מסקנה כואבת ומבישה – כי העובד הזר הפך צמית של מעסיקו; כי הסדר הכבילה על כל שלוחותיו סגר על העובד הזר סביב-סביב; כי הסדר הכבילה יצר מעין-עבדות בגירסה מודרנית… בהסדר הכבילה שהיא עצמה קבעה והשליטה, רצעה המדינה את אוזנם של העובדים הזרים למזוזת ביתם של מעסיקיהם, וכבלה את ידיהם ואת רגליהם באזיקים ובנחושתיים למעסיק ש'ייבא' אותם ארצה. לא פחות מכך".

 

מהגרי העובדה בישראל כבולים למעסיק או לחברת כוח האדם, ולחוב שלהם. עובד זר שלא מעוניין לעבוד אצל המעסיק שקבעו לו נכלא בבית סוהר (לעיתים לתקופות ארוכות) ומגורש, ולא יכול להחזיר את חובו לחברת כוח האדם שעשקה אותו. יכולתו להתמודד חוקית מול מעסיק פוגעני היא אפסית, ופעילות המדינה היא אינטנסיבית ונגד העובדים המנוצלים ולא נגד המעבידים המנצלים. העובדים הזרים אפילו לא יכולים להביא לעולם ילדים ולקיים משפחה ללא רצון המעסיק, שיכול להלשין למדינה, שתגרש את הילדים ו/או העובדים הזרים במקרה כזה. ה"העסקה החוקית" של מהגרי עבודה בישראל מהווה עבדות וסחר בבני אדם לא רק על פי כללי ההיגיון והמוסר הבסיסיים ולפי פרשנות החוק כפי שנוסחה על-ידי השופטים הבכירים בישראל, אלא גם לפי הגדרת החוק במדינות אחרות, למשל על-פי הגדרת החוק הפדרלי האמריקאי (Victims of Trafficking and Violence Protection Act). כמו כן, עיתונים גדולים ופעילי ציבור רבים ושונים (למשל ארגונים לזכויות אדם בארץ ובחו"ל) הגדירו בבירור את שיטת העסקת העובדים הזרים בישראל כ"סחר בבני אדם" וכ"עבדות" והדברים פורסמו בכלי התקשורת.

היות ו"שיכון ובינוי" היא חלק מתעשיית יבוא וניצול העובדים הזרים, כפי שהעו"ד מעיד במכתבו, היא מהווה חלק מהותי בתעשיית יבוא העבדים והסחר בבני אדם. ולא רק "שיכון ובינוי" והחברות האחרות שמעסיקות את מהגרי העבודה – בתנאי שכר נצלניים, לתועלת רווח של מיליונרים ומיליארדרים –  מעורבות בסחר בבני אדם, אלא גם המדינה עצמה, שגובה עמלות תיווך מהעובדים הזרים (דרך המעסיקים) בענף הבנייה, עבור שירותי הסחר והגירוש שהיא מעניקה למעסיקים. בשנה האחרונה הרוויחה המדינה יותר מ 190 מיליון שקל מתעשיית הסחר בבני אדם בענף הבנייה. תשלום דמי תיווך גבוהים (השתעבדות לחובות) מהווה את אחד הקריטריונים לסחר בבני אדם.

 

מעניין שחברת "א.ד.א שני" היא "עלומה" בעיניי אורי שני ו"שיכון ובינוי", לנוכח זה ש"א.ד.א שני" היא חברה שעוסקת ביבוא עובדים זרים לחברות בנייה, ו"שיכון ובינוי" היא (כפי שמציין עו"ד קטן במכתבו) חברת בנייה שעושה שימוש בעובדים זרים – ועוד יותר מעניין הדבר לנוכח זה שלפי מידע שהגיע לידינו, החברה היא בבעלות משפחתו של אורי שני: מנכ"ל "א.ד.א שני" הוא חנן שני, אחיו של אורי שני.

 

1. "טענתכם כי מר אורי שני הינו מנכ"ל "סולל בונה", אינה נכונה. מר שני הינו מנכ"ל שיכון ובינוי – אחזקות בע"מ, שהינה חברת האם של חברות קונצרן "שיכון ובינוי", המעסיקות עובדים זרים כדין."

עו"ד חזן צודק. אורי שני איננו מנכ"ל "סולל בונה", כפי שנכתב במאמר, והגדרת תפקידו המדויקת היא: יו"ר הדירקטוריון של חברת "סולל בונה" ומנכ"ל חברת "שיכון ובינוי – אחזקות בע"מ" (החברה שחברת "סולל בונה" נמצאת בבעלותה). אנו רוצים להתנצל בזאת על הטעות הנוראית הזו. אנו בהחלט יכולים להבין שאדם יפגע מאוד מכך שנטען כי הוא המנכ"ל של חברת "סולל בונה".

 

2. "רמיזתכם כאילו חברתנו מעורבת בסחר עבדים ובסחר נשים (כאמור בפרסומכם) הינה חמורה ויש בו כדי לגרום למר שני ולחברתנו נזקים לא מבוטלים."

עד כמה שזה מעניין לחשוב שרמיזה שלנו יכולה לגרום לקונצרן הנדל"ן הגדול ביותר במדינה ולמנכ"לו – מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר – נזקים לא מבוטלים, הרי שנראה שמדובר בחוסר הבנת הנקרא מצד העו"ד. לא רמזנו כלל שחברת "סולל בונה" מעורבת בסחר בעבדים – אמרנו זאת במפורש, ומה שחמור הוא לא ניצול זכותנו להביע את דעתנו ומחאתנו באתר שלנו ובמקומות אחרים, אלא הניצול של האנשים העניים ביותר על ידי האנשים העשירים ביותר כפי שהוא בא לידי ביטוי למשל בניצול מהגרי עבודה על ידי חברת "שיכון ובינוי".

ולא רמזנו לקשר כלשהו בין חברת "סולל בונה" לסחר בנשים (גם אם לא בהכרח נופתע מקיומו של קשר כזה).

 

אדונים ועבדים – אורי שני, "בינוי ושיכון" וסחר בעבדים בישראל

 

אין זה סוד, שעשירי המדינה גונבים את הארץ (את "שטחי הנדל"ן") ומשעבדים את תושבי המדינה לתועלתם באמצעות מנגנוני המדינה: ח"כים וביורוקרטים פועלים לטובת החברות הגדולות ששודדות את הציבור, ומקבלים כסף לעצמם ולמפלגתם וג'ובים בחברות להם ולמקורביהם, לאחר ותוך כדי "השירות הציבורי". דוגמנית העושק ההונשלטוני הקלאסית היא שריאריסון, האדם העשיר ביותר במדינה, המחזיקה (בין השאר) בקונצרן הנדל"ן והבנייה הגדול במדינה, "שיכון ובינוי", ובבנק הגדול במדינה, בנק הפועלים.

 

אורי שני, מנכ"ל "שיכון ובינוי" (ולכן גם יו"ר "דרך ארץ" – זכיינית כביש חוצה ישראל), מונה לתפקידו לאחר שכיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה ובעמדות פוליטיות וציבוריות בכירות אחרות (מנכ"ל מפלגת הליכוד; יו"ר מועצת המנהלים של "עמידר"; יועץ השר לאזורי פיתוח וממונה על פיתוח אזורי תעשייה במשרד התמ"ס; דירקטור ב"מבני תעשיה"; חבר ב"התאחדות הקבלנים והבונים בישראל"; יו"ר ועדת משכנות קרקע; ועוד) שהקנו (ומקנות) לו השפעה רבה על קבלת ההחלטות בנוגע להטבות לבנקים, מכרזים לחברות בנייה וסלילה, "יבוא" של עובדים זרים ונושאים נוספים שנוגעים לעסקיו. חברת הבנייה "שיכון ובינוי" משתמשת בעובדים זרים, ואחיו של אורי שני, חנן שני, הוא אחד מענקי היבוא של עובדים זרים לישראל, ומתמחה ביבוא עובדים זרים לענף הבנייה – תעשייה שמגלגלת מיליונים רבים מהונאת אנשים במדינות עניות, הפרדה בין משפחות, עבדות והגברת האבטלה בישראל.

 

בנק הפועלים, שהמנכ"ל שלו צבי זיו הוא השכיר שמרוויח הכי הרבה במדינה, מלווה בריבית גדולה הלוואות משכנתא לאנשים שמעוניינים לרכוש דירות – שעולות המון כסף למרות עלות הייצור הנמוכה, בגלל ניצול עובדים זרים על-ידי קרטל חברות הנדל"ן והבנייה (ובראשן כאמור "שיכון ובינוי"). אנשים רבים מפוטרים מעבודתם ומוצאים עצמם ללא הכנסה, עקב מדיניות העובדים הזרים, שחיקת השכר והגברת האבטלה שדוחפים העשירים האינטרסנטים (שבראשם כאמור שרי אריסון), ואם במשך כמה חודשים לא עמדו בתשלום החוב המנופח לבנקים (ובראשם בנק הפועלים), לאחר ששילמו במשך עשרות שנים, הבנקים מעקלים את ביתם וזורקים אותם בכוח לרחוב, לצד העובדים הזרים. את חסרי הבית ואת העבדים (כך הוגדרו העובדים הזרים על-ידי שופטי בג"ץ) זורקים לבתי הכלא – שמופרטים בימים אלה בכדי שחברות נדל"ן וקבלנות (כמו "שיכון ובינוי") יוכלו לעשות עוד כסף מבניית בתי כלא וניצול האסירים ככוח אדם זול במיוחד. כמו כן, כנורמה מגורשים על ידי המדינה עובדים זרים לאחר שהתאקלמו ומצאו דרכים להבין ולעמוד על זכויותיהם (מה שמוגדר בתעשייה כ"עובדים בעיתיים") וחסרי בית שהעשירים מעדיפים שלא לראות ברחוב נזרקים למות במדבר.

 

אורי שני היה מעורב בעבר בלחץ למען העלמת מחדלים שלהם היתה אחראית בין השאר אשתו אורלי שני, דירקטורית בחברת הפחם של ישראל – חברה ממשלתית שנמכרה לחברת החשמל, שכמו שאר המפעלים והשירותים הציבוריים, נמכרת בימים אלה לעשירי המדינה במחיר זעום – דבר שמביא לעליית מחירים, במקביל לירידה בהכנסות המדינה וקיצוץ בשירותים הציבוריים. אז שום דבר משמעותי לא נעשה כנגד אורלי שני, כפי שהתביעות שהוגשו כנגד חנן שני על פגיעה בזכויות האדם של העובדים הזרים (על ידי עמותת "קו לעובד") לא הביאו לנקיטת כל סנקציות כנגדו, וכפי שלא נאכפת החלטת בג"ץ לבטל את הסכם הכבילה של העובדים הזרים למעסיקיהם ההופך את העובדים הזרים לעבדים בפועל, וכפי שלא נעשה דבר נגד המעסיקים שלא משלמים שכר מינימום (יותרמ40% מהמעסיקים), וכפי שעופר גלזר, בעלה של שרי אריסון, עבריין מורשע, עדיין מסתובב בינינו חופשי ומאושר, כמו נשיא המדינה. אך נראה שיש יש אנשים, שכל זה לא נראה להם רע בכלל – אלא רק הכתיבה על כך: נראה שהעשירים מודעים לכך שהבסיס שעליו כל ההרס הממוסד הזה שלהם עומד הוא רעוע ביותר, ושנדרש מעט מאוד רצון ומאמץ בכדי לשנות את הכיוון, לקראת חברה של אנשים שפועלים לטובת עצמם ולא לתועלת קומץ של עשירים פרזיטים נצלניים ומפונקים. עד כדי כך רעוע, שמשפט אחד במאמר אחד באתר אחד נראה בעיני קונצרן הנדל"ן, הבנייה והסלילה הגדול ביותר במדינה ומנכ"לו – מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר – כ"פגיעה קשה" ו"גרימת נזקים לא מבוטלים".